להפריד בין החומר למשמעות שהוא נושא: אלה ליטביץ בגלריה צימבליסטה

״העבודה התחילה מתוך איזה צורך שלי בחיפוש אחרי אובייקטיביות, אחרי שבשנתיים האחרונות הכל התערער״, אומרת אלה ליטביץ על עבודתה החדשה ״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר״, שמוצגת במסגרת תערוכה באותו השם בגלריה צימבליסטה. ״לא חשבתי הרבה אבל דגמתי המון אדמות, מתוך חיפוש אחרי הדבר הכי בסיסי שמרכיב את המקום הזה, ותהייה אם אפשר לנקות ממנו את כל המטענים שהוא נושא.

״התחלתי לנקות את האדמות האלה בסטודיו: קודם כל לאבד את המקור שלהן, כי בעצם מאיפה הן? לכל מקום יש מטען חברתי, היסטורי, פוליטי. אחר כך שטפתי אותן ושוב ושוב, עד שהגעתי לאיזו תמיסה דלילה, שבה השתמשתי כדי לייצר משטחי צבע על דף שסופג את המים. עסקתי בצמצום והפשטה, ואם אפשר הייתי מדללת עוד ועוד״.

בתערוכה, שנפתחה בשבוע שעבר באוצרותה של סאלי הפטל נוה, נוצר חיבור מעניין בין שתי אמניות בנות דורות שונים, שעוסקות במשמעותה של האדמה, בדגש על אדמה מהמקום הספציפי כל כך שלנו. ליטביץ (43), שחוקרת בעבודתה נופים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים תוך ניכוס והתמרה של אלמנטים פיזיים הקשורים לארץ, ממשית או מדומיינת; ועפרה צימבליסטה (1939-2014), שפסליה המוצבים במרחבים ציבוריים בארץ ובעולם נחרטו בזיכרון הקולקטיבי.

התערוכה בגלריה שנפתחה לפני כשנה על ידי בנה של צימבליסטה, חן צימבליסטה, היא הראשונה שמחברת בין עבודותיה של האמנית המנוחה לכאלה של אמנית חזותית עכשווית. בתערוכה מוצגת סדרת חתכי האדמה (1984) של צימבליסטה, תבליטים גדולי־ממדים של שכבות אדמה הכלואות במסגרות ברזל, המאזכרים דגימות קרקע מדעיות.

הבנתי שאני מתהלכת בעולמות ומחשבות שמהדהדות הומאופתיה. לא מהמקום של הניסיון להיות אמיתי, אלא ככזה שמתבסס על התהליך והרעיון של התמצית

״פני השטח המעובדים משמרים את האורגניות של החומר ומדמים תהליכי שיקוע ובלייה ארוכי שנים״, כותבת הפטל נווה בטקסט התערוכה. ״עם זאת, קנה המידה האנושי שולל את ההקשר המחקרי והופך אותם לצוהר מונומנטלי אל קרביה של האדמה. חתכי האדמה חושפים מבט של השתאות והערצה, עמידותה של האדמה הנשגבת והעל־זמנית מול ארעיותו של האדם״.

מול אותה העמדה הרומנטית ניצבת עבודתה החדשה של ליטביץ, שלדבריה של הפטל נווה, ״כבכרוניקה של כשלון ידוע מראש, מנסה להפריד בין החומר הממשי לבין המטענים שהוא נושא״. ״הבנתי שאני מתהלכת בעולמות ומחשבות שמהדהדות הומאופתיה״, אומרת ליטביץ, ״לא מהמקום של הניסיון להיות אמיתי, אלא ככזה שמתבסס על התהליך והרעיון של התמצית. מהתמצית יצרתי 12 אקוורלים, שיוצרים קו אופק מנטלי מדומיין כהצעה לנוף אחר״.

״כשסאלי ביקרה בסטודיו שלי, היא ראתה שאני מנסה להבין האם אפשר, אחרי כל אירועי השנים האחרונות, להמשיך לעבוד עם אדמה, אם לא הכל טעון מדי, וחשבה שהחיבור עם העבודות של עפרה יכול להיות מעניין. לצד סדרת האקוורלים הצבנו בקבוק בקבוק שבו תמיסה מזוקקת מאדמת הבית, בתהליך הומאופתי של פוטנטיזציה, דילול וניעור – שמציעה אפשרות״.

לייצר רמדי של המקום הזה

לליטביץ, כאמור, יש יחסים ארוכים עם שימוש באדמה בעבודותיה. בשנת 2021 הציגה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) את תערוכת היחיד ״ספק סביר״ (אוצר: סרג׳יו אדלשטיין), שנוצרה מתוך מסע לאזור קאסר אל יהוד וארץ המנזרים. עוד לפני כן, בשנת 2015, החלה עבודה על פרויקט שבמסגרתו אספה אדמות מכל המדינות שבאותה נקודת זמן נאסרה הכניסה אליהן לאזרחים ישראלים. בהמשך גם יצרה יציקות ברונזה שמקפיאות רגע לפני שהאדמה נסדקת ומתפוררת, ועסקה בקרקע המלוחה של ים המלח וסדום.

המבט של ליטביץ כלפי האדמה בתקופה הנוכחית נע הלוך חזור בין שני ספרים שכתב הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה־20. ״ספר אחד עוסק באדמה כחומר, כמקום בטוח, כרחם, כאמא אדמה, כבית – מקום שאליו אפשר להתמסר בצורה פסיבית. הספר השני עוסק באדמה כחומר שמעורר פעולה אקטיבית – עיבוד, כיבוש, מאבק, לחימה. סיפור חיינו.

״כשהתחלתי לחשוב על הומאופתיה – חשבתי על תהליכי הדילול שדווקא גורמים לאנרגיה של החומר להיות חזקה יותר, ותהיתי האם אפשר לייצר רמדי של המקום הזה, הבית שלנו – האם אפשר לצמצם אותו כל כך עד שכבר לא יישאר החומר – אלא רק האנרגיה שלו? היה בי כל הזמן את הצורך להפריד בין החומר עצמו לדמיון שלנו אותו, לרוח שלו או למטענים שלו. מן הסתם, זה מהלך שנועד מלכתחילה לכישלון והעבודה ׳ארץ ארץ ארץ, שמעי דבר׳ כולה עוסקת בכישלון הזה״.

״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר ה׳״ הוא פסוק מספר ירמיהו. ״זוהי קריאה נרגשת לארץ לשמוע את דבר ה׳. יש בו האנשה של הארץ ושני המובנים שלה – אולי במובן אחת היא המדומיינת ובשנייה היא הממשית. אני הורדתי את ה׳, כי עם כל הכבוד – זה לא העניין פה, לפחות שלי. אני פונה אל הארץ הזו, המקום הזה שאנחנו גרים בו, על כל משמעויותיו״.

במקביל לאותה הסדרה מציגה בתערוכה הנוכחית עבודה נוספת – ״מצב צבירה״ – פסל שנוצר במקור עבור התערוכה המרכזית בפסטיבל מנופים 2024 (אוצרת: רינת אדלשטיין), שהוצגה בשני מבנים על הר ציון. ״ההר הזה גדוש סיפורים וחשוב לכולם, אבל לפי מה שהבנתי – אף אחד מהסיפורים האלו לא מעוגן בממצאים, אלא רק באמונה.

״מכיוון שהוא כבר הכל, לא רציתי להוסיף אליו עוד חומר. העבודה נוצרה מקידוחי קרקע בהר עצמו. הקידוחים הם של סלע גיר (אותו הסלע של הר הבית) וגיר הוא סלע משקע. עניין אותי הקשר והפער בין המדומיין והממשי – בין החומר של ההר – ה־sediment, לרגש – הסנטימנט. הרכבתי מחדש את שברי הקידוחים, תמיד באורך מטר, הם היו נראים לי כמו שיר״.

זהו קו שבר, בנוי משטחים לא ישרים, בזויות חדות. האנדרטה מזמינה הליכה על גביה – הליכה לא יציבה אבל כזו שמזמינה מפגש אישי וגילוי איטי, ומציעה לנו להסתכל לעצמנו בעיניים, במים שהם חיים

לפני כשלושה חודשים, בסוף ינואר 2026, סיימה ליטביץ פרוייקט משמעותי נוסף שעליו עבדה שנתיים – גלעד לזכר חללי פעולות האיבה ברחבת הכנסת. ״אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרך״ (ישעיהו נח, ח)״, אומרת ליטביץ, ״זהו מקטע הפסוק שבחרה הוועדה המקצועית עבור הגלעד. בנבואתו, מסביר ישעיהו שהתיקון האמיתי הוא קודם כל חברתי ומוסרי – שרק מתוך צדק, חמלה ואחריות הדדית יוכל השחר להפציע ולבקוע את החושך״.

ליצירת האנדרטה החדשה נבחרה ליטביץ באמצעות תהליך של שתי ועדות מקצועיות – הראשונה שהתכנסה לבחור קונספט והשנייה שעשתה תהליך של שני שלבי הגשות. ״במשך 12 שנה היה מאבק להקמת אנדרטה אזרחית, שהוביל הארגון לנפגעי פעולות האיבה. זוהי אנדרטה לחללי פעולות איבה מאז קום המדינה, ומלבד תוספת העצב הבלתי נתפסת, היא לא קשורה לאירועי 7 באוקטובר – ההחלטה להקמתה קרתה עוד לפני״.

את האנדרטה הקימה ליטביץ בפועל במשך שנה, כשעבדה פיזית ברחבת הכניסה למשכן הכנסת, בעזרת צוות של הפקה ואנשי מקצוע מתחומים שונים. היא מוצבת לצד אנדרטה צבאית לזכר חללי מערכות ישראל שיצר האמן זליג סגל בשנת 2007. ״מכיוון שהיא הייתה צורך בן שנים של המשפחות השכולות, הבנתי שההתלבטות שלי על בנייתה בכלל לא רלוונטית.

״אלה היו שנתיים שבהן השיחות על הסדקים, העמידות ואפשרויות לתיקון קיבלו כפל משמעות – מסע ארוך שבסופו אין קתרזיס, אבל יש בו סיפוק: עם השלמתו הגיע לקיצו מאבק ממושך של ארגון נפגעי פעולות האיבה למען הנצחה אזרחית ראויה, ואני גאה על הזכות שניתנה לי לקחת חלק במימושו.

״האנדרטה בנויה כמעין שבר ברחבה עצמה. היא מתגלה לאט לאט כשמתקרבים אליה, אי אפשר לצפות בה ממרחק. היא בנויה מצורה גיאומטרית – משולשים משולשים, כל אחד מגדיר את אלו שלידו, ובמרכזה צורה חסרה, מלאה במים – מה שיוצר בריכה קטנה שמשתקפים בה הצופה, השמיים והמשכן. המים מלטפים את האותיות שבוקעות מתוך הבריכה.

״זהו קו שבר, בנוי משטחים לא ישרים, בזויות חדות. האנדרטה מזמינה הליכה על גביה – הליכה לא יציבה אבל כזו שמזמינה מפגש אישי וגילוי איטי, ומציעה לנו להסתכל לעצמנו בעיניים, במים שהם חיים״.

---

אלה ליטביץ ועפרה צימבליסטה | אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר
אוצרת: סאלי הפטל נוה
גלריה צימבליסטה, שיבת ציון 36, תל אביב
נעילה: 18.6