גיל שביט: כל פריט הוא תוצאה של רגע

״רוח של שמחה ופחד״, תערוכת היחיד הראשונה של גיל שביט שתיפתח ליומיים בלבד (אוצרת: תמר בן מימון), כוללת כ־20 פריטים, כולם וואן־אוף א קיינד – חולצות שנאספו מתנועה יומיומית בעיר, שעליהן הדפיס שביט שכבות של דפוס ידני, אינטואיטיבי, כזה שלא חוזר על עצמו. לצידן, ארבע עבודות על טואלים, בדים שבדרך כלל משמשים כשלב ביניים בתהליך תדמיתנות, אבל אצל שביט הם הפכו לקנבס עצמאי.

ההחלטה להציג למשך יומיים בלבד אינה לוגיסטית אלא ביטוי למקום שבו שביט נמצא כיום: ״זו התחלה חשופה, לא מהודקת עד הסוף, כזו שאני בוחן תוך כדי תנועה״, הוא אומר. ״זו הפעם הראשונה שאני מציג עבודות אמנות, אחרי שנים שפעלתי מאחורי הקלעים. הפורמט הקצר מאפשר לי כניסה רכה אל הדבר החדש הזה. אולי גם בגלל שהעבודות עצמן, שהן חד פעמיות, אינטואיטיביות ולא סדרתיות – כך גם התערוכה שלי מתנהגת כמחווה רגעית, כמעט חולפת״.

מזה כשלוש שנים ששביט יוצר בסדנת בעלי המלאכה במתחם נגה ביפו, שם הוא עובד באופן חופשי עם דפוס משי, בעיקר על ״אסופיות״ – כך הוא מכנה את החולצות שהוא מלקט בעיר. לפני מספר חודשים הציעו לו בעלי הסדנה להציג את הבגדים, ולצד התערוכה זו גם תהיה הפעם הראשונה שבה יציע את עבודותיו למכירה.

הבחירה בחולצות לא מקרית: ״הן הקנבס שלי. זה הפורמט שמאפשר לי לבנות שפה. אבל מעבר לשפה, יש כאן תנועה: איסוף, הדפסה, תגובה לחומר. כל פריט הוא תוצאה של רגע, של מפגש. לא מוצר סדרתי, אלא אוביקט חד פעמי שנע בין אופנה לאמנות. לכאורה, זו נקודת התחלה – אבל בפועל מדובר בשיא של מסע ארוך ומפותל, כזה שהתחיל עשרות שנים קודם, הרחק מחלל של גלריה״.

הרבה פעמים אני רואה את העבודה רק אחרי שהיא נוצרת. אין סדרות, אין רפליקות. יש בעבודות  נוכחות של קיימות, אבל היא לא מוצהרת. ככה זה טבעי לי. המניע שלי הוא החוויה

איך הכל התחיל?

״אני יוצר כל החיים. בתור נער בבאר שבע עשיתי את זה איפה שהיה אפשר: במתנ״סים, עם מי שהיה סביבי. לא מתוך מודעות, אלא מתוך חוויה. האהבה שלי לחומר, לחוט, למגע – הופיעה מאוד מוקדם, אבל הדרך לממש אותה לא הייתה ישירה.

״ביום שהשתחררתי מהצבא הייתי על המטוס. טסתי לוונקובר, כי ההורים שלי התגוררו שם. למדתי שם חייטות ותדמיתנות, אבל נאלצתי לעצור את החלום כי ויזת השהייה שלי בקנדה הסתיימה. חזרתי לישראל ובמקום להמשיך ביצירה, פניתי ללימודי כלכלה וראיית חשבון. מהר מאוד הבנתי שזה לא זה. פשוט לא הייתי מאושר״.

אז בחר שביט לסטות שוב מהמסלול. הוא נסע לאוסטרליה, שם שהתה אז משפחתו, השלים תואר שני נוסף במסגרת מלגה, ובעיקר לקח זמן לעצור ולבחון את הכיוון שלו מחדש. התקופה הזו, שנמשכה מספר שנים, סימנה עבורו סגירה של פרק ארוך של לימודים והכשרה פורמלית, והכרה בכך שהוא צריך לחזור לעולם היצירה, למרות שלא ידע בדיוק באיזה אופן.

סוכן שינוי

עם חזרתו לישראל, השתלב בתעשיית האופנה המקומית. תחילה דרך עבודה צמודה עם מעצבים כמו דורון אשכנזי, שהיה גם למנטור ולחבר קרוב, ובהמשך בעבודה בתצוגות אופנה ושיתופי פעולה עם מעצבים נוספים כמו גלית בכור. בהמשך התחבר למעצב ניב משה מפולגת, שם העמיק את ההיכרות עם הצד התעשייתי של האופנה, ועבד לצד דמויות נוספות מהתחום, ביניהן המעצבת צפרא פרלמוטר – היום בעלת המותג קו.קו. קולקטיב.

גם בשנים מאוחרות יותר, כשהתמקם כבר בתפקידים ניהוליים או עצמאיים, המשיך לשמור על קשר ישיר עם יוצרים. בשנים האחרונות הוא מייצר בחו״ל עבור מעצבים ומותגים ישראלים ובינלאומיים שונים, תוך שמירה על רגישות ודיוק בעבודה המשותפת.

אחת התחנות המרכזיות שלו הייתה טבע נאות, שם עבד למעלה מעשור והיה חלק מהנהלת החברה. ״בשלב מסוים הוצע לי להתמנות למנכ״ל. זה היה כבוד גדול, אבל הבנתי שאני לא רוצה את זה. כלפי חוץ לא מדובר בהחלטה דרמטית, אבל כזו ששינתה את הכיוון שלי מבפנים״.

תפקידו הבא היה בחברת קורנית דיגיטל, שם סייע במימוש הרעיון של מנכ״ל קורנית לייצר חיבור לעולם האופנה, כשהציע ליצור קשר עם היזם מוטי רייף, מה שגרם בסופו של דבר לשנתיים של שיתוף פעולה מקומיים ובינלאומיים. ״לא היה לי שם תואר רשמי מוגדר. הייתי חופשי בתפקיד, ללא הגדרה נוקשה.

״בפועל, פעלתי כמעין יזם פנימי או ליתר דיוק כ׳סוכן שינוי׳. הובלתי וחיברתי פרויקטים, עברתי בין המחלקות השונות, קישרתי בין עיצוב, טכנולוגיה ושיתופי פעולה חיצוניים. היתה לי עמדה גמישה שאפשרה לי לפעול רוחבית בתוך החברה״.

אבל גם בתוך החופש הזה, משהו עדיין חיפש עומק אחר. לאט, כמעט בלי לשים לב, הוא חזר ליצור. בהתחלה כהתנסות, אחר כך כהכרח. ״לאט לאט התפניתי יותר למקום היצירתי. כשהמציאות התערערה אחרי 7 באוקטובר, הבנתי שאני צריך ליצור יותר לעצמי״.

היום היצירה שלו מבוססת על אינטואיציה. ״הרבה פעמים אני רואה את העבודה רק אחרי שהיא נוצרת. אין סדרות, אין רפליקות. יש בעבודות שלי נוכחות של קיימות, אבל היא לא מוצהרת. ככה זה טבעי לי. המניע שלי הוא החוויה״.

לצד היצירה, הוא חזר להיות תלמיד, והחל ללמוד תדמיתנות מחדש, בבית ספר מקצועי בחיפה. ״זה קשה להיות תלמיד בגיל הזה, להיכנס למסגרת. אבל אני צריך את הבסיס הזה. החזרה ללימודים היא לא רק לשם רכישת מיומנות, אלא כחלק מהתהליך הרחב יותר של בנייה מחדש של זהות יוצרת״.

אם היית מתחיל היום הכל המתחלה, היית עושה אחרת?

״מקצועית – כן. הייתי לומד תולדות האמנות, פילוסופיה ואז תדמיתנות וטקסטיל. אבל החיים הם מה שהם״.

הוא מתאר את עצמו כאסטרונאוט, כזה שנע בחופש, אבל מחובר לכבל. ״המשפחה שלי היא ספינת האם שלי. היא מחזיקה אותי. בלעדיה הייתי אבוד״. ואולי זה המתח שמגדיר את העשייה שלו – בין חופש למחויבות, בין אינטואיציה למבנה, בין חומר לרוח. היום, כשהוא מציג לראשונה את האמנות שלו, התחושה היא לא של סיכום – אלא של התחלה. ״אני מרגיש שאפשר להתחיל בכל גיל״.

---

גיל שביט | רוח של שמחה ופחד
אוצרת: תמר בן מימון
סדנת בעלי המלאכה, ניצנה 15 תל־אביב-יפו
7-8.5