״השטן לובשת פראדה 2״: עלילה שדופה ותצוגת משחק מאכזבת

20 שנה עברו מאז שמריל סטריפ הענקית אמרה לראשונה את צמד המילים That’s All באחד הצ׳יקפליקס הכי טובים של המאה ה־21. שני עשורים! הפליאה הבלתי מתנצלת הזו מגיעה אחרי שני דברים: הראשון, ההכרה בזקנה המתועבת ובעובדה שהסרט הזה אמנם עלה לאקרנים ב־2006 אבל מרגיש כאילו נולד אתמול; השני, כי מי צריך סרט המשך בכלל, ועוד כזה שמתרחש 20 שנה אחרי?

זה לא שהסיום של ״השטן לובשת פראדה״ שבו אנדי סאקס השליכה את הטלפון הנייד למזרקה בפריז והחליטה שעסקי האופנה הם כבר לא בשבילה, היה פתוח לפרשנות או לפחות כזה שדרש פתרון הגיוני. היה טוב וטוב שהיה. אבל בשונה מטרנדים אופנתיים – הטרנד הנוסטלגי בהוליווד לא הולך למות בקרוב. 

אז מה עושים? מגייסים מחדש את כל הצוות: אן האת׳וויי (ש־2026 לגמרי מסתמנת כאחת השנים הגדולות בקריירה שלה), סטנלי טוצ׳י, אמילי בלאנט וכמובן סטריפ, שחוזרת לתפקיד השטני והאיקוני. את הספינה האופנתית מנווטים הבמאי דייוויד פרנקל והתסריטאית אלין ברוש מקנה, בדיוק כמו לפני 20 שנה. אז כשההרכב המקורי חוזר, מה כבר יכול להשתבש? ובכן…

בעלילת ״השטן לובשת פראדה 2״ אנחנו פוגשים שוב את אנדי (האת׳וויי), 20 שנה אחרי שפקודה אחת יותר מדי הביאה אותה להתפטר מתפקידה כעוזרת האישית של מירנדה פריסטלי, עורכת מגזין האופנה הנחשב ״ראנוויי״, ולפתח קריירה כעיתונאית מוערכת. אבל דקה אחרי שהיא מקבלת פרס נחשב על השגים עיתונאיים, היא וחבריה למערכת העיתון מפוטרים בהודעת טקסט והיא נותרת מובטלת. במקביל, מגזין ראנוויי, עדיין תחת הנהגתה של פריסטלי (סטריפ), נכנס למשבר יח״צני אחרי כתבה מפרגנת למותג שמואשם בניהול סווטשופס (סדנאות יזע).

הטון הציני של הסרט הקודם, הנשכני, העוקצני והמצחיק, הוקהה כאן ברמות. מירנדה של 2026 היא ממש לא המירנדה של 2006: פחות מדי צינית וביצ׳ית, יותר מדי רגשנית ועורכת שנתונה ללחצי תרבות ה־WOKE והפוליטיקלי קורקט

בלית ברירה ומאחורי גבה של מירנדה, אנדי מגויסת למערכת כדי לייצר כתבות שיוציאו את המגזין ואת מירנדה מהבוץ – בדרך לקידום משמעותי בקריירה שלה. העניינים מתחילים להתפתח לכיוונים לא צפויים, כשאמילי (בלאנט), עכשיו עובדת בדיור, נכנסת לתמונה יחד עם בן זוגה העשיר והדביל (ג׳סטין ת׳רו). אה, ויש כאן אלמנט רומנטי מטופש בעליל וחסר חשיבות שאפשר לסכם במילה אחת: מיותר.

עד כתיבת שורות אלו מסתמן שסרט ההמשך הנ״ל מתעלה, על פי ביקורות מסוימות, על המקור. ובכן, פחות. הרבה פחות. יש כל כך הרבה סיבות שאפשר לפרוש כאן ועד לשדרת האופנה במילאנו, אבל כדי לשמור על כמות מילים סבירה, ראוי לתמצת. 

ראשית, הטון הציני של הסרט הקודם, הנשכני, העוקצני והמצחיק, הוקהה כאן ברמות. וזה לא ש״השטן 2״ לא משעשע בכלל: ייאמר לזכותו שיש לו את הרגעים המצחיקים שלו, רובם ככולם כוללים את טוצ׳י (שחקן זהב). אבל אחרי החיוך נותרת חמיצות מסוימת ותחושה של ״וואלה, זה לא יותר מבסדר גמור״.

הירידה הדרסטית בטון הזה קשורה בחבל טבור לשינוי הדרמטי שחל בדמות של מירנדה פריסטלי. סטריפ הייתה ונשארה ענקית והיא בטח לא צריכה את הביקורת הזו (או אחרות) כדי לאשר את זה. אבל מירנדה של 2026 היא ממש לא המירנדה של 2006: פחות מדי צינית וביצ׳ית, יותר מדי רגשנית ועורכת שנתונה ללחצי תרבות ה־WOKE והפוליטיקלי קורקט. 

אפילו את המושג ״בודי פוזיטיב״ היא לא מצליחה להגיד. תכל׳ס, היא בעיקר מזכירה נבל קשוח ובלתי מנוצח שכותביו החליטו להחליש בלי שום סיבה. המבטים החודרים עדיין שם, העקיצות נזרקות לאוויר – ועדיין, זו לא המירנדה שהכרנו.

כיאה לגרסה עדכנית, התסריט לא פוסח על המשבר שעבר ועדיין עובר על העיתונות המודפסת מאז תחילת שנות האלפיים. הרשתות החברתיות שולטות בכל נים בחייהם של בני האדם, רמת הקשב ירדה לאפס ודעות וטוקבקים רעילים נכתבים בהינף מקלדת סלולרית אחרי קריאה חד פעמית של כותרת שהוצאה מהקשרה. והביקורת הזו, או הקינה, מרגישה שחוקה, בלי שום הפתעה מיוחדת או רגש מינימלי. הכיוון היה צפוי, אבל התסריט לא מנסה לתת זווית חדשה בנושא, שכבר דובר בו עשרות, מאות ואלפי פעמים.

זה משליך זרקור מעומעם על כל הסרט ברמה העלילתית. אם בראשון הפרמיס היה על מה אישה אחת תעשה כדי להתקדם בחיים ואילו עקרונות שלה היא תזרוק לפח, אז ״השטן לובשת פראדה 2״ עוסק ב… מה בעצם? 

אנדי, בגילומה הסביר של האת׳וויי, גם אחרי שני עשורים היא פשוט אותה אנדי. הדמות הזו לא התפתחה מי יודע מה – עדיין אותה אישה שצריכה את המבט המאשר של מירנדה אחרי שהיא עושה מיליון לופים באוויר כדי להרשים אותה. זה לא היה כבר? ולתוך העיסה חסרת הצורה הזו נעשה ניסיון די עלוב להכניס דינמיקה רומנטית ששווה לכפרות. 

בסרט הראשון לפחות אנדי עמדה בצומת בין שני גברים, שבו היא נאלצה לקחת החלטה. הפעם, זו הכרות מרופרפת עם קבלן דירות אוסטרלי (!) בגילומו החיוור כמו סיד של פטריק בראמל. למי אכפת?!?!

גם הכניסה המחודשת של בלאנט מרגישה מחופפת, ובכלל, הרבה בחירות תסריטאיות מוזרות גורמות לסרט הזה להרגיש עצלני ברמות, שלא לומר קאש גראב מהזן הנחות ביותר.

תודה לאל שהמילה ״פרווה״ הומצאה. לא בשר, לא חלב, לא נבלה ולא טרפה. זו המילה המושלמת ל״השטן לובשת פראדה 2״: סרט שלא מרגיש מרענן בשום צורה. לא גרוע מספיק כדי לכתוב עליו דיס המלצה של הלייף, אבל גם לא משובח כפי שמנסים (משום מה) לתאר אותו. בידור זול למדי, עם עלילה שדופה כמו דוגמנית מהניינטיז שגילתה את ההירואין שיק ותצוגת משחק סבירה ואפילו קצת מאכזבת. 

המזל הגדול שלו הוא שבשונה מהמשכונים אחרים, הוא לא מבייש את הנוסטלגיה או רומס אותה בדרך הבטוחה להפוך לשובר קופות. וכמאמרה של מירנדה פריסטלי: זה הכול.

---

השטן לובשת פראדה 2
במאי: דייוויד פרנקל
ארצות הברית, 2026, 119 דקות
2.5 כוכבים