מתוך העלטה: חדר החושך הקהילתי חוגג שנתיים

״יש רגע של קסם שעובד עליי כל פעם מחדש״, אומר עידן וינברן. ״כשהפרינט נכנס לכימיקל הראשון ומתגלה התמונה – זה הרגע שכל מבוגר חוזר להיות ילד לרגע״. התהליך הזה, שקורה במקום אחד בלבד – חדר חושך, הוא חלק ממה שמחזיר אנשים בני דורות שונים לצילום ופיתוח אנלוגי, וליצירה של קהילות סביב הפרקטיקה הזו, שבעבר היתה הכרח.

״עלטה״, שמנהל וינברן לצד מיקי פרל, הוא חדר חושך קהילתי שנפתח זמן קצר אחרי 7 באוקטובר. הוא שוכן במתחם התחייה 14 בתל אביב, לצד בתי מלאכה, סטודיואים של אמנים וקהילה יצירתית בפני עצמה שנבנית בשנים האחרונות. מחר (11.6) הוא יציין שנתיים של פעילות באירוע שהוא הזדמנות להתוודע לחלל ולקהילה שצמחה סביבו, בפורמט חגיגי שמתרכז באנשים וביצירה אנלוגית.

את עלטה הקים וינברן יחד עם דר ברים. ״אני חזרתי מהרבה שנים בחו״ל שבהן עבדתי כמנהל אמנים. אין לי הכשרה רשמית בצילום, אבל אני מצלם מגיל צעיר, ובתקופה בחו״ל התוועדתי למסרטות וידיאו מהסיקסטיז והסבנטיז. אחרי הקורונה חזרתי ארצה וחידשתי קשר עם בר שהוא חבר ילדות ומגיע מעולמות הצילום.

״אחרי 7 באוקטובר, עלה בי צורך להיפגש עם אנשים וגם ללמוד בעצמי את הקראפט הספציפי הזה שליווה אותי במשך המון שנים. את המודל הקהילתי ראיתי בערים כמו לונדון וברלין, לאו דווקא בחדרי חושך אלא בכל מיני תחומים. זה מה שדר ואני החלטנו לעשות, והתחלנו לעבוד: לאסוף מכשירים מכל מיני מקורות – בוידעמים, צלמים ותיקים, אספנים, בתי ספר ועוד. הרבה מהאנשים האלה שאספנו מהם ציוד לימדו אותי על התהליך, מה שהיה מפתיע כי עד אז תפסתי מצילום תחום קצת מצ׳ואיסטי, פטרוני ולא מאוד מזמין״.

מיקי פרל: ״המון אנשים משתמשים היום במילה קהילה, בלי באמת לקיים אותה במציאות. הקהילה של עלטה מתקיימת במקום פיזי, לא בקבוצת ווטסאפ. אנשים מגיעים לפה לעבוד אבל גם להתייעץ, לקבל הנחיות וסתם לדבר על אמנות״

הראשון שהם פנו אליו עם הרעיון היה עומר שיזף, שניהל עד לא מזמן את ת״א תרבות המחוגה, ברעיון לפתוח את חדר החושך במסגרת התא. ״עומר האמין ברעיון יותר מאיתנו, אבל הוא גם זה שאמר שאנחנו זקוקים למקום נפרד. זה היה הרגע שבו החלטנו ללכת על זה – לקחנו את הסטודיו בתחייה 14, שמנו סכום כסף התחלתי והתחלנו לעבוד. הכל גם קרה בתוך ההייז של החודשים הראשונים של המלחמה, תקופה שהיתה בה בעיקר אי־בהירות, אבל הקושי הזה הניע אותנו״.

מיקי פרל, שהגיעה למקום במקור כחברת קהילה, הצטרפה לצוות לפני קרוב לשנה, ואחרי שברים עזב – מנווטת את הספינה יחד עם וינברן. ״גם אני במשך שנים מצלמת בלי לקרוא לעצמי צלמת״, היא אומרת. ״למדתי בכלל עבודה סוציאלית ובמקור הגעתי לעלטה דרך פרסום שראיתי באיגוד האמנים. התאהבתי במקום ובטכניקה, הייתי מגיעה למקום להדפיס, ובהמשך הצטרפתי לצוות.

״הייתי בשלב בחיים שבו כנראה גם חיפשתי קהילה. המון אנשים משתמשים היום במילה הזאת, בלי באמת לקיים אותה במציאות. הקהילה של עלטה מתקיימת במקום פיזי, לא בקבוצת ווטסאפ. אנשים מגיעים לפה לעבוד אבל גם להתייעץ, לקבל הנחיות וסתם לדבר על אמנות, לא ממקום מתנשא וביקורתי״.

אסתטיקה גולמית ולא מלוטשת

אותם אנשים, מספרים וינברן ופרל, הם מגוונים – בני דורות שונים, ממקומות שונים בארץ, בעלי עיסוקים שונים. ״מגיעים לכאן גם צלמים מקצועיים שמציגים בתערוכות״, אומר וינברן, ״וגם אנשים שלא מעולם האמנות, אנשים שמצלמים אנלוגי מאז ומעולם. החברה הכי צעיר בקהילה הוא בצבא והכי מבוגרת היא בריטית שמצלמת מהסיקסטיז״.

מבין כולם בולטים דווקא הצעירים, שבעידן הצילום המהיר והסמארטפונים בוחרים דווקא לחזור למקורות – לצילום ולפיתוח האנלוגי, לעבודת היד, לתהליך האיטי. ״התהליך הזה מייצר אסתטיקה אחרת. גולמית, מגורענת, לא מלוטשת. זו איכות חומרית שלא תמיד אפשר להסביר במילים, וכמעט בלתי אפשרית לייצר או לשכפל בתהליך דיגיטלי.

״באור האדום שבחדר החושך קורה גם קסם נוסף: יש בו אפקט של ניתוק. אי אפשר להוציא את הטלפון והוא מייצר אווירה אינטימית, חזרה לעבודה משותפת וידנית״.

איך עובד המודל?

״יש מודל של מנוי חודשי ויש כזה של כרטיסיה״, מסבירה פרל. ״אנשים מגיעים לפה לעבוד באופן עצמאי, כל פעם לסלוט של שלוש שעות של עבודה בחדר החושך, שכולל שש עמדות כך שיכולים לעבוד בו עד שישה אנשים במקביל – אבל לרוב הם פחות מזה. מלבד זה אפשר להדפיס בשיטות שונות, לסרוק ולעבוד עם חומרים נוספים. הם מביאים איתם את הדפים שלהם להדפסה וקונים לעצמם את הנגטיבים, אנחנו פה מכינים את החומרים ואת כל הציוד שנדרש מעבר לזה״.

עידן וינברן: ״אנחנו משתלטים על חדר עם ברז ואוורור והופכים אותו לחדר חושך זמני. אנחנו מחפשים את ההרפתקנות הזו. לפני 150 שנה אנשים היו נוסעים בכרכרות עם חדרי חושך ניידים, אנחנו אוהבים את הרעיון הרומנטי הזה״

״יש אמנים שמגיעים לעבוד על פרויקטים שלמים״, מספר וינברן, ״כמו לדוגמה אן שימין שטרית שהדפיסה פה את העבודות לתערוכה שלה בפריז. גם סיגלית לנדאו ואמירה זיאן הדפיסה אצלנו, ובין חברי הקהילה אפשר למצוא את דיאנה קוגן אריאל ינאי ואחרים. יש חברי קהילה מזדמנים, בין השאר כאלה שגרים רחוק יותר, ויש כאלה שלוקחים חלק פעיל באירועים״.

מעבר לעבודה בחלל עצמו, התנסו עלטה בשנתיים האחרונות באירועי פופ־אפ של חדרי חושך בלוקיישנים שונים. ״אנחנו משתלטים על חדר עם ברז ואוורור והופכים אותו לחדר חושך זמני. עשינו את זה בבית ברכאת ובמוזיאון ארץ ישראל שבו גם עבדנו עם ילדים. אנחנו מחפשים את ההרפתקנות הזו. לפני 150 שנה אנשים היו נוסעים בכרכרות עם חדרי חושך ניידים, אנחנו אוהבים את הרעיון הרומנטי הזה״.

איך אתם מסבירים את המשיכה הספציפית דווקא מצד הדור הצעיר?

״יש המון צעירים, בני דור ה־Z, שהפכו גיקים לצילום אנלוגי, חוקרים, מתנסים בסוגי מצלמות וסוגי פילם״, אומרת פרל. ״חלק מזה הוא תנועת נגד הכיוון של דיגיטלי ובינה מלאכותית, וחלק מזה הוא העובדה שבחדר חושך אפשר ללמוד מטעויות. בחדר חושך את טועה כל כך הרבה וזה מאפשר לך ללמוד, זה חלק מהיופי בעיני. בתוך הטעות הזאת את מתחילה להנות״.

״לעשות אמנות ויזואלית בחושך מוחלט זה מעניין גם ברמת התרגיל המחשבתי״, מוסיף וינברן. ״אי אפשר לראות או לדעת מה תהיה התוצאה. חלק מהריגוש, מהתוצאה הסופית והתוצר הוא התהליך שמייצר ציפייה ומתח. לאחרונה זה באמת מרגיש שאנחנו לא היחידים שהתאהבנו בזה.

״באקדמיות יש חדרי חושך, אבל אחרי שסטודנטים מסיימים את הלימודים אין להם איפה להמשיך לעבוד בצורה הזאת. אנחנו רואים גם סטודנטים שמגיעים לפה לעבוד, לדוגמה, בחגים, כשהאקדמיות סגורות״.

חלק מהאג׳נדה של הקהילה, לדבריהם, היא לייצר כמה שיותר שיתופי פעולה עם מוסדות רשמיים ורשמיים פחות. ״בגלל שזו קהילה יחסית קטנה, כבר יצרנו קשר, גם אם לא פורמלית, כמעט עם כל מי שזה מעניין אותו בארץ״, אומר וינברן. ״אנחנו מאוד אוהבים שיתופי פעולה – גם באישיות שלנו״. ״המטרה היא שלא יגיעו לפה רק לעבוד בחדר החושך״, מוסיפה פרל, ״אלא שיהיו פה אירועים מעולמות התרבות והאמנות, שכבר קורים מדי פעם״.

באירוע שיתקיים ביום חמישי, לרגל יום ההולדת השני לעלטה, יוצגו פרינטים של חברי הקהילה השונים לצד עבודות ממוסגרות (שיעמדו כולם למכירה); ויתקיימו תיקלוטים של עדי שחר ושי רהט (היפנוטיק דיסקוטק). ״יש משהו משותף לפריקים האנלוגיים בכל התחומים״, אומר וינברן. ״אנשים של חומר, שעוסקים בעבודת יד, כאלה שיש להם סבלנות. זה מבחינתנו הרגע לחגוג אותם״.

---

חגיגות שנתיים לעלטה
11.6, 19:00
סטודיו 118, בניין B, התחייה 14 תל אביב
לפרטים >>>