טילדה סווינטון באתונה: עצמאות, אמונה, פולחן, נחישות, התנגדות

קשה לפספס את הפורטרט המשופם והמטושטש של טילדה סווינטון שמופיע על כרזות שפזורות ברחבי אתונה; הן בכל מקום. הקונטרסט שנוצר כשהן תלויות על קירות מתקלפים בשכונות מחוספסות רק מוסיף לאפיל המסקרן שמלווה את תערוכת היחיד הנודדת שלה.

Ongoing עברה ממוזיאון הקולנוע באמסטרדם לאתונה וכעת מוצגת ב־Onassis Ready, חלל חדש לאמנות עכשווית רב־תחומית ומרכז תרבות שהוקם על ידי קרן אונאסיס שתומכת ב״שלושת הכ״פים״ רק ביוונית: אמנות, בריאות וחינוך. החלל ממוקם הרחק ממרכז העיר בלב אזור מוסכים בואך שכונת ״קנה ובנה״ חדשה מהניילונים, ולמרות המבנה המתנ״סי והמיקום בשוליים הפחות פוטוגניים של העיר, מסתמן שכדאי מאוד לעקוב אחר לוח התערוכות השאפתני שמתגבש בו: תערוכת אמנות דיגיטלית אימרסיבית, רטרוספקטיבה לצלם יורגן טלר, וכעת Ongoing של סווינטון.

כרזת התערוכה בתחנת מטרו

The Maybe, פרויקט משותף עם האמנית קורניליה פארקר. הוצג לראשונה בסרפנטיין לונדון, 1995

צילום של טים ווקר, מתוך הפרוייקט שצולם בבית משפחתה של סווינטון

צילום של טים ווקר, מתוך הפרוייקט שצולם בבית משפחתה של סווינטון

במבט ראשון נדמה שהתערוכה מצטרפת למגמה הרווחת שבה כל מוזיאון או גוף תרבות צריך לפחות תערוכה אחת שעוסקת באופנה בלוח התערוכות שלו. גם Ongoing יכולה בקלות לשבת על משבצת תערוכת בלוקבאסטר שתגרום לקהל להצביע ברגליים (כשהן נעולות בעקבים גבוהים), אך מבט נוסף מגלה שהיא לא תערוכת אופנה במובן הקלאסי.

זהו מרחב פעולה אינטימי וחשוף שנע בין ארכיון אישי, מיצב אמנותי, חוויה קולנועית, פרפורמנס וזיכרון. מסיבות מובנות, סווינטון משתמשת באופנה כמדיום תרבותי מורכב שעוסק בחיים, באידיאולוגיה, זיכרון כוח וזהות.

זהו מרחב פעולה אינטימי וחשוף שנע בין ארכיון אישי, מיצב אמנותי, חוויה קולנועית, פרפורמנס וזיכרון. סווינטון משתמשת באופנה כמדיום תרבותי מורכב שעוסק בחיים, באידיאולוגיה, זיכרון כוח וזהות

גם לאחר שיטוט מקיף בתערוכה קשה להגדיר, באופן חד משמעי, מי היא טילדה סווינטון – ילידת לונדון שחיה בלב סקוטלנד, אייקון אנדרוגיני שמדלג בין זהויות מגדריות, יוצרת שנעה בחופשיות בין מדיומים ושחקנית זוכת אוסקר שמשתתפת בהפקות אלטרנטיביות. מדובר באישה שטבעה השני הוא טשטוש הגבולות והתערוכה רק מחזקת את הנרטיב הזה. במקום להיות תערוכה שמסכמת קריירה פוטוגנית בת ארבעה עשורים, Ongoing היא פסיפס ויזואלי מרהיב שחוגג את שיתופי הפעולה ארוכי הטווח של סווינטון עם יוצרים־חברים שאיתם היא פועלת מזה שנים.

ג׳רמן, ג׳רמוש, אנדרסון ואלמודובר

בזכות החלל החשוך של התערוכה כל החושים מתחדדים וקל יותר להתעמק במוצגים: סרטים שיצרה עם דרק ג׳רמן, ג׳ים ג׳רמוש, ווס אנדרסון או פדרו אלמודובר (וזאת רק רשימה חלקית); מיכל הזכוכית מתוך The Maybe, מופע פרפורמנס שיצרה עם האמנית קורניליה פארקר ובו נחה במיכל שמונה שעות ביום במשך שבוע כשהיא חשופה לקהל; סדרת דיוקנאות שצילם טים ווקר בבית משפחתה ועוסק במסורת משפחתית; ו״דירה 19״, מיצב שנוצר בשיתוף חברת הילדות ואשת הקולנוע ג׳ואנה הוג ומשחזר בקנה מידה 1:1 את הדירה הראשונה של סווינטון, נטושה וריקה מחפצים, כשרק קולה בוקע מדלתות שפתוחות לכדי חריץ ומספר סיפור פנטסטי על נערה צעירה שנבלעת בין דפי מגזין האופנה האהוב עליה.

גולת הכותרת של התערוכה היא מופע פרפורמנס חי עם האוצר והיסטוריון האופנה אוליבייה סייארד (Olivier Saillard) בשם ״מלתחה ביוגרפית״. במהלך המיצג הם מפיחים חיים בפריטי לבוש משפחתיים שעברו בירושה, שמלות משטיחים אדומים, תלבושות מסרטים ופריטים אישיים מחייה הפרטיים תוך גילוי הסיפורים שעומדים מאחוריהם.

חלק מהמיצג ״מלתחה ביוגרפית״, ראף סימונס

פריטים שמתפקדים כמיכלי זיכרון פיזיים

המניפסט ״הערות לחיים רדיקליים״

ציור של סנדרו, קופ בן זוגה של סווינטון, שחותם את התערוכה

בתום האירוע, הפריטים נשארים תלויים בחלל ומקבלים תפקיד חדש כ״מיכלי זיכרון פיזיים״, אם להשתמש במילותיה של סווינטון. זו דרך הסתכלות מרתקת על משמעותם של בגדים, ובוודאי אחת ההתייחסויות היותר הוליסטיות על הקשר שבין אדם לבגדיו.

בין שלל הפריטים המרהיבים שמופיעים ב״מלתחה ביוגרפית״, נמצא מיזע (איזו מילה נהדרת!) מקולקציית הקיץ 2002 של ראף סימונס, שאיתו שתפה סווינטון פעולה לא פעם. את הפריט הלביש והיומיומי הזה שעליו תפורות המילים ״עצמאות, אמונה, פולחן, נחישות, התנגדות״ היא הופכת למניפסט לביש כשהיא מתייחסת למילים המודפסות ככאלה שמייצגות את עקרונות היסוד של תפיסת עולמה.

כאחד מהקולות הדעתניים בשדה הקולנוע ותומכת BDS מוצהרת, סווינטון דואגת שהקהל לא ייצא שאנן מידי מהתערוכה, המעבר חזרה אל המציאות עובר דרך קיר שעליו כתוב המניפסט ״הנחיות לחיים רדיקליים״ שכתבה לפני פתיחת התערוכה.

במניפסט, כמו בשמה של התערוכה והספר שמלווה אותה, היא גורסת כי האדם איננו מוצר מוגמר, אלא ״עבודה בתהליך״ (Work in Progress) ויוצאת בקריאה לפעולה: לאמץ את הכאוס, לסמוך על שיתופי פעולה, ולמצוא ביטחון דווקא בתוך השינויים הבלתי פוסקים של המציאות. הנחיות שאני בהחלט מתכוונת לאמץ.

אביגיל טלמור היא מעצבת ואוצרת, בעלת המותג For Those Who Pray, מנהלת את גלריה שלוש לאמנות עכשווית