״חלטורה אחרונה״: הטוטאליות של ג׳קי מקייטן ויהודה קיסר

יונתן: הי מעיין, מה נשמע?

מעיין: בסדר, אני חושב?

יונתן: כן, זו תשובה הולמת, לך תדע מה יהיה עוד שעה. ננסה לשים את זה בצד כמה שאפשר ולברוח לעולם משלנו שבו מדברים על הסרט שלך – ״חלטורה אחרונה״, סרט קצר בהשראת סיפורם של המוזיקאים ג׳קי מקייטן ויהודה קיסר, שמתרחש בשנות ה־80 ועוקב אחר יממה אחת של הופעות ונסיעות משותפות ברחבי הארץ, לצד המתחים והמטענים בשותפות ביניהם.

אבל לפני כן. למי שלא מכיר אותך, ספר כמה מילים על עצמך, מה אתה עושה ומה הוביל אותך לקולנוע?

מעיין: אבא שלי צלם, ומגיל צעיר נכנסתי לתחום. למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, צילמתי כמה סרטים, ביימתי קצרים ופרסומות

יונתן: ומה משך אותך אל ״חלטורה אחרונה״, שנכתב בהשראת שתי דמויות משמעותיות במוזיקה הישראלית: הסיפור? הדמויות?

מעיין: את ג׳קי מקייטן כזמר הכרתי מילדות, אבל את הדמות עצמה למדתי להכיר לפני כעשור. הזדהיתי עם הטוטאליות שלו ועם חוסר הגבול בין המסחרי לאמנותי. גם אני בן אדם מאוד אבסולוטי.

אנחנו מדברים על זמר שהיה מופיע 18 שעות ברצף, שלא רצה לרדת מהבמה ונשאר עליה גם אחרי שכיבו את האורות. במובן הזה אני מזדהה איתו. היו, לדוגמה, פרסומות שעלות ההפקה שלהם היתה גבוהה מהרווחיות כי לא הסכמתי לוותר על פריט ארט מסויים. היו הרבה מקרים שבהם הרגשתי כמו ג׳קי.

ג׳קי ויהודה מגיעים למועדון ברמלה ב־2 בלילה, הם רק סיימו חתונה וניגנו שם חמש שעות רצוף. ג׳קי מבקש מהמלצרים לנקות לכולם את השולחנות ומזמין בקבוק וודקה לכל שולחן, מכיסו, צועק במיקרופון ״חדש, חדש חדש!״, והנה הם מתחילים לנגן שוב

מהרגע ששמעתי את סיפור ההיכרות של יהודה וג׳קי הבנתי שזו רפלקציה של מה שאני עברתי. העובדה שיהודה שקול וג׳קי אובססיבי, הדהד לי את מערכת היחסים עם השותף שלי. הייתי חייב לחפור בזה עוד. חוץ מזה יש משהו בצמד של יהודה וג׳קי – גיטריסט וירטואוז וזמר מחונן, על כיסא גלגלים, משווע להכרה, שנאבק על האמנות שלו – שלא מפסיק לרגש אותי

יונתן: באיזה אופן?

מעיין: צריך להבין את הדמויות: ג׳קי ויהודה מגיעים למועדון ברמלה ב־2 בלילה, הם רק סיימו חתונה וניגנו שם חמש שעות רצוף. הם מגיעים למועדון אחרי שכבר נגמרה ההופעה המרכזית והם מתכוננים לעלות לבמה. ג׳קי לא מסתפק בלהיות ״השאריות״, הוא מבקש מהמלצרים לנקות לכולם את השולחנות ומזמין בקבוק וודקה לכל שולחן, מכיסו, צועק במיקרופון ״חדש, חדש חדש!״, והנה הם מתחילים לנגן שוב עד הבוקר

יונתן: איזו מחויבות, ואיזה צמד. הניגודיות ביניהם בהחלט בולטת בסרט. הסברת למה אתה מזדהה יותר עם ג׳קי. אבל מה לגבי יהודה? הרי גם לו יש נקודות טובות, יש לדוגמה מונולוג ביקורתי – רנט אפילו – שנראה לי שהרבה אמנים ויוצרים בפרט ועצמאיים בכלל יכולים להזדהות איתו

מעיין: המונולוג של יהודה זו צעקה שלי. אני עצמאי 15 שנה, ״כווץ לי פה, כווץ לי שם, שוטף 60, שוטף 90, שוטף אמוק״ (כמו שהוא אומר בסרט) – אלו הם חיי. הלקוחות והתנהגותם, במיוחד אחרי שאתה שם את הלב בעבודה, הם חומר מצוין לדרמה.

הדיכוטומיה בין הדמויות היא הפיצול שקיים בכל אמן – בין הרצון ליצור לצורך לפרנס. גם יהודה הוא אמן טוטאלי, אחד החלוצים ומי שקבע את הסאונד של המוזיקה בישראל. יש טביעת אצבע שלו בכל כך הרבה יצירות שאנחנו מכירים, זה לא במקרה. עד היום הוא יכול להופיע על הבמה הכי גדולה בקיסריה ויום אחרי להגיע להופעה קטנה משפחתית. מבחינתו זה בדיוק אותו דבר

יונתן: יהודה קיסר היה גם חלק מההפקה. ספר קצת על העבודה איתו. איך היה לעבוד עם אדם שהוא גם מקור השראה לסרט, גם דמות היסטורית בתוך העולם שהסרט משחזר, וגם שותף מוזיקלי ממשי ביצירה?

מעיין: פחד אלוהים. הפרמיירה בפסטיבל חיפה הייתה הפעם הראשונה שבה הוא צפה בסרט. לא רציתי שהוא יצפה קודם. בסוף הקרדיטים הוא היה אמור לעלות לבמה ולהתחיל לנגן, מול אולם של 300 איש. אמרתי לעצמי, מה יקרה אם הוא לא יאהב את מה שעשיתי לדמות שלו (שמגלם דולב אוחנה האדיר)? למזלי הוא אהב. תגובתו הראשונה היתה ״מתי עושים סרט באורך מלא?״.

יהודה גדל קרוב אליי, בקריית אונו, ומרגיש לי שבחיבור הראשוני הזה יש הרבה. כשהתקשרתי אליו לראשונה לספר לו על הפרוייקט הוא ישר אמר ״אני אספר לך הכל״. התחלנו סשנים שבהם הוא מגיע אליי הביתה.

הוא אוהב לשתות קפה שחור בכוס חד פעמית – לא מטעמי כשרות, אלא כי הוא טוען שהקרמה נשמרת טוב יותר בחד פעמי (והוא צודק ביי דה וויי). באותו רגע הבנתי שהשחור בכוס חד פעמית הזו שהוא מכניס הביתה, שמגיעה בדיוק מעולם ההפקות שאנחנו כל כך מכירים – זה סימן שהסרט חייב לקרות

להישמע כמו פעם

יונתן: ובמהלך היצירה, איך היה?

מעיין: יהודה הוא חלק בלתי נפרד מהסרט, לא רק בתחקיר אלא גם במוזיקה ובווייב. הפסקול זה הוא. החלטנו בשלב מוקדם שאת כל השירים אנחנו הולכים לבצע מחדש. עבור המשימה הזו יהודה גייס את אריה ברקוביץ׳, הבסיסט שהקליט איתם את האלבום המקורי של ג׳קי באייטיז, ואת מכונת התופים שהשתמשו בה בהקלטות המקוריות (המכונה באה במזוודה עם סטיקרים תקופתיים, רק זה אירוע בפני עצמו לחובבי הווינטג׳).

יחד עם אודי צברי שמגלם את ג׳קי בכשרון רב והוא גם זמר מדהים – הקלטנו את השירים לסרט. את המיקס והמאסטרינג לשירים עשה מוני ארנון, שעשה גם את המיקס בק אין דה דייז. מהבחינה הזו היינו סופר טייט ומאוחדים לגבי זה שהסרט צריך להישמע כמו פעם, ויהודה היה זה שהוביל את זה

יונתן: אמרת שלא רצית שהוא יצפה בסרט לפני הפרימיירה. למה בעצם?

מעיין: היה לי חשוב שהוא יראה את זה בפעם הראשונה על המסך הגדול. לא בבית, ובטוח שלא במובייל שלו אחרי שהוא פתח לינק בווטסאפ. הוא מכיר את התסריט טוב, אבל מה יקרה אם הוא יגיד לי ״לא אהבתי״? אני לא יכול לעשות רי־טייק. אין ״אתה יכול לבוא לצלם שוב מחר? המנכ״ל החליט שצריך לצלם מוצר אחר במקום״

יונתן: הבנתי אותך, אז באמת מזל שהוא אהב. הבנתי שיש לכם כמה הקרנות, חלקן חגיגיות בליווי הופעה בזמן הקרוב

מעיין: ב־26.6 הסרט יוקרן במסגרת תחרות הקולנוע העצמאי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב. ב־10.7 תתקיים הקרנה חגיגית שכוללת הופעה חיה של אודי צברי ויהודה קיסר במרץ2 בתל אביב, שישי צהריים, או כמו שאוהבים לקרוא לזה – קבלת שבת חגיגית. אתה חייב לבוא

יונתן: אבוא (:

מעיין: מעבר לזה, התבשרנו שעלינו לשורטליסט של פרסי אופיר, אז מחכות לנו מספר הקרנות אקדמיה, ואחריהן אנחנו מקווים להמשיך במסע של הקרנה משולבת עם הופעה בלוקיישנים שונים

יונתן: מזל טוב!

מעיין: תודה

יונתן: חוץ מזה, על מה אתה עובד היום?

מעיין: היום אני עובד יחד עם רוני שלזינגר על סרט דוקומנטרי שעוסק בקבוצת כדורגל אבודה של ניצולי שואה שהגיעו לראש הליגה הלאומית בפולין! (אולי החיבור לסיפורי אנדרדוג מושך אותי). הפרויקט הוצג  בפורום הפיצ׳ינג של קו־פרו ונבחר לקחת חלק בחממת American Film Showcase בסוף החודש, אז מיד אחרי הריאיון אנחנו אמורים לעלות על מטוס ללוס אנג׳לס. הסרט מופק על ידי קובי מזרחי הפקות ובהפצת גו טו פילמס.

במקביל אנחנו מפתחים את ״חלטורה אחרונה״ לפיצ׳ר עלילתי ארוך. אני חושב שהסיפור של יהודה וג׳קי והאמנות שלהם צריך להגיע לכולם

יונתן: אני בעד שזה יהיה סרט ארוך! נהדר. משהו שחשוב לך להוסיף לפני שמסיימים?

מעיין: רק חשוב לי להגיד שהסרט הופק על ידי יהל יעקב וקובי מזרחי בתמיכת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, קרן מדרום והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה