עמיה מיכאלי־מנשה מדברת אלינו בפרחים

עמית: בוקר טוב עמיה. מה שלומך?

עמיה: נראה לי שזו השאלה הכי מורכבת ששואלים בשלוש השנים האחרונות… חושבת שקשה לייצר מסננים למציאות השברירית והכאוטית שמחלחלת כאן ובכל מקום. ובתוך זה אני מנסה לייצר יומיום שמכניס גם תוכן אחר של שפיות, יצירה ותקווה

עמית: כל כך מסכימה אבל רגע לפני שמתחילות, ממש בא לי לשאול אותך על השם הפרטי שלך

עמיה: אז ככה – גיליתי שיש בארץ עוד כ־50 נשים עם השם הזה. הפירוש הוא – עם של ה׳

עמית: אני מכירה את פרופ׳ עמיה ליבליך שנשבתי בקסמי ספריה. ואחרי שפתרנו את סוגיית השם, ספרי מי את? מאיזה רקע הגעת עד הלום?

עמיה: אני בת 47, אמא לשלושה, גרה באזור הרי ירושלים. ירושלמית במקור, נשואה לצ׳יקו שאותו אני מכירה עוד מבית הספר :-). למדתי אדריכלות בבצלאל, ובמשך כ־14 שנה עבדתי במשרדים ירושלמיים, במגוון פרויקטים ובקני מידה שונים. הפרויקט האחרון שלי היה במשרד ״תיק פרויקטים״, שניהל את עבודות השימור והשחזור של נמל קיסריה – פרויקט מלא בהשראה, שמתחבר גם למקום שבו אני נמצאת היום ביצירה האמנותית

עמית: בואי נעבור ליצירה האמנותית שלך שבגינה התכנסנו. ורגע לפני – את ממשיכה גם לעסוק באדריכלות?

עמיה: לא עוסקת באדריכלות. כל כולי בפרחים

עמית: וואו. ממש מהפך. ספרי על התהליך שעברת

כל עונה מזמנת לי יצירה חדשה ולימוד על כל פרח שאני מלקטת. הצטבר אצלי אוסף שמזכיר התיישנות של יין טוב – יש לי גרסאות של אותו סוג פרח מעונות שונות, בגרסאות 2024 ו־2025. כל פרח מופיע אחרת, וכל אחד הוא יחיד במינו

עמיה: על פניו זה נראה כמו מהפך, אבל מבחינתי זו דרך מקצועית שנמשכה לכיוון אחר. הבסיס היצירתי שלי עדיין נמצא בעולמות האדריכלות שמהם הגעתי.

זה התחיל במכבש לחיצה שקניתי לבני הצעיר ב־2023, שמהר מאוד עבר אליי. באותו הקיץ נסעתי לחבל טירול, ונשביתי בקסם הייבוש ובעושר פרחי הבר שבשדות. כשחזרתי, חודש אחר כך, התהפך כאן העולם, ומאז היצירה קיבלה עבורי משמעות עמוקה הרבה יותר.

אני כבר שלוש שנים בתוך זה. מצד אחד הזמן מרגיש כאילו קפא מאז 7 באוקטובר, ומצד שני הטבע כבר הספיק להחליף 12 עונות

עמית: מה את בעצם יוצרת? מהו התהליך?

עמיה: אני יוצרת פריטי אמנות מפרחי בר שאני מלקטת ומייבשת בטכניקה מסורתית בת כ־150 שנה. פעם הייתה תעשייה שלמה של מזכרות מארץ הקודש שנוצרו באותה שיטה. התהליך איטי, וזה בדיוק מה שמיוחד בו. הוא מתחיל בהתבוננות ובבחירת הפרחים באזור מגוריי, ממשיך בייבוש במכבשי לחיצה, וגם בשלב הזה נדרשת מחשבה על האופן שבו אני מניחה את הפרח בין הדפים.

אחרי שבועות של המתנה מתחילה עבודת ההרכבה והיצירה. כל עונה מזמנת לי יצירה חדשה ולימוד על כל פרח שאני מלקטת. הצטבר אצלי אוסף שמזכיר התיישנות של יין טוב – יש לי גרסאות של אותו סוג פרח מעונות שונות, בגרסאות 2024 ו־2025. כל פרח מופיע אחרת, וכל אחד הוא יחיד במינו

עמית: מה הם מכבשי לחיצה?

עמיה: המכבש עובד על אותו רעיון של ייבוש פרחים בין דפי ספרים. יש בו דפים שסופגים לחות, שביניהם מניחים את הפרחים, והלחץ נוצר באמצעות ברגים שבפינות המכבש או סרט מתיחה שעוטף אותו. מה שמדהים אותי הוא שתיאורים של השיטה הזו והשימוש במכבשים מופיעים כבר בסוף המאה ה־19

עמית: ממש מלאכה עתיקה. ואת מייבשת רק פרחי בר ישראלים?

עמיה: כן, זה עיקר חומר הגלם. פרחי בר מוגנים אני מגדלת בגינת הבר בבית שלי, שגם לה יש קסם משלה. נותרו לי גם פרחים מטירול, מתחילת הדרך, כך שיש לי חיבור רגשי לכל פרח שנקטף, ולזמן ולמקום שאליהם הוא קשור. אולי בגלל זה לקח לי זמן להתחיל למכור. שנתיים יצרתי למגירה, ורק ביולי האחרון התחלתי למכור בחנות בספרייה הלאומית

לתפוס את הרגע

עמית: למכור עבודות זה תהליך. מיד נדבר גם על זה. אבל איך משמרים את הצבע של הפרחים? הם נראים בצילומים צבעוניים כמעט כמו בטבע

עמיה: השיטה היא לקטוף את הפרחים בשיאם ולהכניס אותם מיד למכבשי הייבוש. אני מסתובבת תמיד עם כלי מים כשאני בשדות, עד שהם מגיעים למכבש. לאורך הזמן יש תהליך איטי ועדין של השתנות צבעים, וגם בזה יש יופי מיוחד.

בהדפסים שיצרתי לעבודות המקור, רציתי ממש לתפוס את הרגע. הסריקה המיוחדת וההדפסה במדפסת ג׳יקלה שומרות בצורה ארכיונית על הצבעים. אנשים שרואים את ההדפסים חושבים לפעמים שמדובר ברישום או בצילום

עמית: רגע….רגע… תסבירי על שלב ההדפס

עמיה: זה התחיל כשרציתי ליצור סימניות כשהכנסתי את העבודות לחנות של הספרייה הלאומית. הבנתי שאני צריכה לפתור את העניין הטכני כדי שהפרחים לא ייפגעו בשימוש. סרקתי את עבודות המקור בסורק ייעודי לעבודות אמנות, והשימוש במדפסת ג׳יקלה הביא לתוצאה מרהיבה. התחלתי להוציא מהדורות מוגבלות של הדפסים, שבהם אפשר לראות את השקיפות של עלי הכותרת, עד כדי תחושה כמעט תלת־ממדית בתוך הדו־ממד של ההדפס

עמית: אז את משלבת מספר טכניקות?

עמיה: כל יצירה מתחילה בבסיס של הטכניקה המסורתית – הייבוש. כשאני מגיעה לשלב היצירה עצמה אני בוחנת מצעי חומר שונים במפגש של הפרחים איתם.

זה מסקרן אותי לראות איך הם נראים על גבי זכוכית (זה מאפשר לי מבט דו צדדי של הפרח), או במפגש שלהם עם בדים – כשהחוטים הפרומים מתחברים לי לעדינות שיש לכל פרח; וגם על מצע של חימר שהצבעים שלו יפהפיים בחיבור איתם. אלו עולמות שאני נהנית לחקור ולגלות תוך כדי היצירה

עמית: מרגש. האם העבודות שומרות על הגודל הריאלי של הפרח?

עמיה: בעבודות מקור – כן. בהדפסים יש אפשרות לשנות קנה מידה. הטכניקה מאפשרת לשמור על רזולוציה במעבר בין קני מידה שונים בהדפסה. ההדפס הכי גדול שהודפס עד כה היה בגודל גיליון A2. מול זה, יצרתי סדרה באביב האחרון שקראתי לה ״בולי פרחים״, שבה קסם לי הגודל המיוחד של הבול. שילבתי פרחים בודדים על גבי מצע של בד מזערי שנתפר על נייר.

כל פרח כזה אני מקטלגת ורושמת את סוג הפרח המדעי, מקום האיסוף והשנה. ככה נוצרה לי מן ״עשבייה״ (בשפה המקצועית המדעית זה נקרא Herbarium)

עמית: בואי נעבור למכירה של העבודות שלך. היה לך קל ״לשחרר״ אותן?

עמיה: חלק מהן עד היום לא… אבל זה היה תהליך יפה, עם סוג של בגרות ובשלות להעז ולצאת עם זה החוצה. ה״שחרור״ קיבל חיזוק מהתגובות החמות שקיבלתי, וגם מהמפגש הישיר עם הרוכשים. לפעמים ההיכרות איתם נותנת לי שקט, בידיעה שהעבודות מגיעות לאנשים שמתחברים אליהן באמת

עמית: כיף. אני תמיד חושבת שמכירת עבודות היא שלב של התבגרות. איפה אפשר למצוא אותן?

עמיה: בירושלים ב־As Promised שבספרייה הלאומית; בתל אביב בסטודיו NoW, באתא, ב־Shtaim וב־Tres; ועכשיו גם בחנות של המוזיאון היהודי בניו יורק. מעבר לזה אני עורכת מדי פעם מכירות בשיתוף פעולה עם עוד אמנים, ויש גם אתר חדש שבו מוצעות העבודות לצד בלוג אישי שאני כותבת

עמית: הגיע זמן השאלה האחרונה – לאן את רואה את היצירה שלך מתפתחת מכאן?

עמיה: אני משקיעה את הזמן בשלושה אפיקים. האחד- אמנותי, מנסה ליצור בהתאם לעונות ולפריחה ולאתגר שכל פרח מזמן לי. השני – כיוון אוצרותי, אני נפגשת עם אוצרים שמגלים עניין ביצירות, כשכל פגישה פותחת פתח למחשבה וכיוון אפשרי לחקור ולהעמיק לכיוונים שונים של ביטוי לרעיון לתערוכה; והשלישי – פיתוח עסקי של הסטודיו לכיוונים נוספים שיאפשרו צמיחה נוספת של פעילות