טלי נבון בגלריה רוטשילד: הסיפור בציור הוא תהליך היצירה

חגית: בוקר טוב טלי, ברכות על התערוכה החדשה בגלריה רוטשילד פיין ארט 🙂 ומה שלומך?

טלי: שלומי התרגשות וצפייה. הגלריה מארחת אותי ואני מאד מודה

חגית: התחלנו את השיחה הזו לפני חצי שנה(!) בתערוכה האחרונה שהצגת – במוזיאון וילפריד ישראל, והיא נקטעה בגלל המלחמה. אני שמחה על ההזדמנות לחדש אותה. עבדת על שתי התערוכות כמעט במקביל?

טלי: חלק מהעבודה הייתה במקביל. אני רואה חיבור בין התערוכות: בשנים האחרונות אני עוסקת בטקסט, בספר, בתהליכי כתיבה, בעתיד הספר המודפס, ספריות וארכיונים. זכיתי להגיע לארכיונים ולעבוד בהם / איתם, כמו ארכיון ביאליק, ארכיון מוזיאון פתח תקווה ולארכיון מוזיאון וילפריד – ;ממנו קיבלתי עותק של יומן מסע שכתב וילפריד ישראל בעצמו, בשנת 1925.

התערוכה במוזיאון וילפריד הגיבה ליומן שתיאר מסע להודו – 100 שנים אחרי. עבדתי עליה כשנתיים. העיסוק בכתיבה, כמו גם ביצירה, הוביל אותי אל חדרי החדרים של היצירה – של הכתיבה או הציור או העשייה האמנותית בכלל. לצידה, ״חדר עבודה״ החלה לקרום עור וגידים בשלהי הצגת התערוכה בוילפריד. אכן היה לו״ז צמוד, אבל הרגשתי שיש לי מה להגיד ולכן ״הלכתי על זה״. אני חושבת שאני מסוג האמנים שלא חווים ״דאון״ בסוף תערוכה. נהפוך הוא. אני מתמלאת מרץ להמשך…

חגית: האוצרת שיר מלר ימגוצ׳י תיארה את התערוכה ״הלך״ כך: ״מסע מדומיין שערכה טלי נבון בעקבות יומן המסע של וילפריד ישראל בהודו שנכתב ב־1925 בין שתי מלחמות עולם…״ וגם העבודה שלך בעקבותיה נעשתה בתקופת מלחמה

טלי: העבודה לוותה במלחמה הארורה שעדיין מלווה אותנו. כן. וזה התחבר לרוחות המלחמה שנמצאות ביומן של וילפריד. הוא מעלה תהייה לגבי העתיד – עתיד עולמי ואנושי. וזה מאוד השפיע עליי. ״חדר עבודה״ זרק אותי לזמן עכשווי. לצורך ליצור כחלק מהמשכיות נחוצה להתקיימות של תרבות. במיוחד במקביל למלחמות שמתרחשות. הצורך לתרבות גובר ומתחדד

חגית: זוהי תערוכה רפלקסיבית, שמתבוננת ביצירה עצמה

טלי: התערוכה עוסקת בסוגיית היצירה כשאלה קיומית. למה ליצור? על הדחף שקיים באנושיות, בחברה שיש בה תרבות. גוף העבודות בתערוכה מציע התחקות והקבלה בין מעשה צייר ומעשה כותב. לשניהם חומרים שאותם הם מעבירים מהראש ליד הכותבת או המציירת.

התחברתי לציטוט הידוע של וירג׳יניה וולף ב״חדר משלה״. היא מדברת על אותו חדר שאפשר לסגור וחלון שאפשר לפתוח – אל עצמה. גם אורנה קזין – שאני מאוד מעריכה את כתיבתה – מתארת בספרה ״לטפס על ההר או איך לכתוב״ את החדר בו היא יושבתֶ וכותבת. חדר שצריך להיות מוצל יחסית, שיש בו שני חלונות גדולים ואותם היא מגיפה. התיאור הציורי הפך בשבילי ציור.

אני שואלת את עצמי למה אני קמה כל בוקר ועוסקת ביצירה? ואני שואלת את עצמי האם אני יכולה להפסיק? והתשובה היא ״לא״…

אצלי הצורך להציג לא קיים. יש לי כן צורך ורצון במפגש. אני לא אוהבת פתיחות. אני מאוד אוהבת שיח גלריה. אני אוהבת להקשיב לצופה ולשמוע איך הוא קורא את העבודה. זה מרתק בעיני

חגית: יפה. גם בטקסט שכתבת לקראת התערוכה את אומרת ״זה חזק ממני, כמו דחף טבעי״. גם רפי לביא דיבר על הצורך הזה, הבלתי רצוני. הצורך ליצור הוא גם הצורך להציג? לפגוש בקהל שיראה את העבודות? או שאלה נדבכים נפרדים?

טלי: לא. אצלי הצורך להציג לא קיים. יש לי כן צורך ורצון במפגש. אני לא אוהבת פתיחות. אני מאוד אוהבת שיח גלריה. אני אוהבת להקשיב לצופה ולשמוע איך הוא קורא את העבודה. הרבה פעמים בפרשנויות אחרות ממה שאני התכוונתי. וזה מרתק בעיני. זה מגיע ממקום של סקרנות כלפי האחר שקיים בי

חגית: ובכל זאת, הנה את בתקופה פוריה ומציגה בתכיפות שתי תערוכות ״גב אל גב״. זה מאוד מרגש

טלי: אני יוצרת כשיש לי מה להגיד. מכאן אני סוג של ״מוסרת״ את היצירה לידיים אחרות. לראש אחר. ההנחה של היצירה אל מחוצה לי וההתקבלות שלה ב״חוץ״, זה התהליך שקורץ לי ומעניין אותי. אז כנראה שיש פה סוג של הידברות פילוסופית של חילופי מחשבות והרגשות. זה מה שמעניין אותי. חילופי הדברים. מעניינת אותי אנושיות בכלל. כנראה שעבודת האמנות היא הכלי בעזרתו אני חוקרת

חגית: אני רואה אותך כמישהי שמתקיימים בה ניגודים בין מופנמות לחשיפה. ולא רק במפגש עם קהל. אני רואה את זה גם בבחירות שמתגלות בעבודות – לפעמים זה החומר ולפעמים התוכן – שכבות של כיסוי וגילוי. טקסטים חבויים ודמויות שכאילו מסתירות סוד. ספרי על העבודות שתציגי הפעם

טלי: חדר העבודה שלי – הסטודיו – המקום שבו אני עובדת, מאוד אינטימי. הוא אינו חשוף. יש בו שטיחים וספרים. הרצפה מאד מלוכלכת מצבע. את הצבע מקבל שטיח ספוג צבעים. חשובה לי האוירה החמה בחדר. ספרים עושים לי טוב. וגם שטיחים. גם מי שנכנס אלי מרגיש בחמימות הזאת.אוהבים לבקר אותי בסטודיו.

חגית: אפשר לומר שציורי התערוכה הזו מתחילים מדיוקן הסטודיו שלך? כאילו הסטודיו הוא יישות, שהיא המשך של האישיות שלך…

טלי: הסטודיו הוא אכן יישות. וכן. הוא המקום בו נולדת היצירה והדיוקן שלו משמעותי. האמנות שלי וגם סופרים או מלחינים – מה צריך להקיף אותנו בכדי שתיווצר היצירה. לקראת התערוכה יצרתי קשר עם הסופרת עינב שור והדיאלוג והקירבה אליה נתנו לי להרגיש הוויה של סופרת, שגם יוצרת, שגם זקוקה לאותו חדר שמאפשר לה לדמיין ולפתח. אפרופו – עינב תשתתףֶ בשיח הגלריה ב־25.7

חגית: העבודות בתערוכה תוכננו כסדרה או שהתפתחו אחת אחרי השנייה?

טלי: יש בתערוכה כמה סדרות, שהתפתחו אחת מתוך השנייה. אבל אין כאן ״סיפור״ במובן הנרטיבי. הסיפור בציור הוא תהליך היצירה. מהנחת הקו הראשון בעפרון, כתם צבע ועוד כתם.

חגית: אז בואי נדבר רגע על התפתחות הסדרות וההבדלים ביניהן – מה קנה המידה של הציורים? יש לך מנעד רחב של עבודות גדולות מאוד וקטנות, מה נראה הפעם? ואיך את מוצאת את ״הגודל הנכון״ בכל פעם?

טלי: נראה לי שזה עניין של זום אין וזום אאוט. התקרבות והתרחקות. יש עבודות גדולות – שמן ואקריליק על בד, ויש גם סדרה של ה״קוראים״: עבודות קטנות של שמן על זכוכית בגודל 20/20 ס״מ

חגית: אני אוהבת את המעבר מהספריות והספרים לקוראים – שמופיעים בקנה מידה אינטימי יותר. נראה שאת תמיד חוזרת לשם, כמו בציורי הארכיון שהצגת במוזיאון פתח תקוה או בציורים על פי צילומים מאלבומי הילדות שלך. מתי הבחירה בזכוכית, מתי בקנבס? יש לך יום כזה של משיכה לעבודה בפרטים קטנים ויום של מחוות גדולות? או שיש לך איזה תוכנית של חלל התערוכה ואיך תיראה התמונה הכללית

טלי: יש איזו תחושה של מה אני רוצה להגיד, באיזה נושאים אני רוצה לגעת. רציתי לתאר חדרים ואפילו להזמין פנימה אליהם – אז עבדתי על בדים גדולים, על ניירות אריזה חומים ועל נייר ליתוגרפיה. את החדרים ציירתי בגרפיט, שמן ואקריליק.

את ה״קוראים״ בחרתי לצייר בסדרה של 10 עבודות שמן על זכוכית – זה כמו לעבוד באקוורל. הצבע מאד מדולל ומיימי, וגם התוצאה שקופה. הדמויות מרומזות. לעומתם, במקביל, יש גם ציורים של קוראים בספרייה, וגם בזמן של פנאי – על הדשא. עבודות אלה הן בשמן ואקריליק.

הבחירות שלי בחומר ובגודל קשורות להרגשה. אין פה חוקים. משהו בחומר מזמין אותי אליו

---

טלי נבון | חדר עבודה
גלריה רוטשילד פיין ארט, משה מאור 2, תל אביב
נעילה 15.8