חיי מדף: אילנה דותן מעניקה חיי נצח ליום־יומי והחד־פעמי

יובל: בוקר טוב אילנה, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה במוזיאון תל אביב

אילנה: תודה 🙂

יובל: נתחיל בלספר שאת הזוכה בפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית לשנת 2025 (כבוד!) ושלתערוכה קוראים חיי מדף, שם מאוד מוצלח. תגידי עליו כמה מילים?

אילנה: את השם המאוד מוצלח (לטעמי) העניקה לתערוכה קרן בר־גיל, שהיא הגלריסטית שלי, והוא כמובן נוגע בנושאים שאני עוסקת בהם, מוצרים, זמן, צריכה וכו׳

יובל: ספרי אם כך מה כוללת התערוכה

אילנה: התערוכה כוללת עבודות מכמעט עשר שנים של יצירה. יש עבודות ישנות שחלקן הוצגו מעט מאוד אם בכלל, יש עבודות חדשות לגמרי, ויש כאלו שזכו ל״מתיחת פנים״ ועטיפה חדשה; סוג של רטרוספקטיבה. הנושא של העבודות תמיד מתחיל מחומרים מתועשים לא ממותגים אבל כל פעם מתפתח למקום אחר

יובל: את יודעת להגיד מאיפה ומתי צמח העניין שלך בנושא הזה?

אילנה: ההחלטה לעסוק בטבע דומם ולא באנושי באופן ישיר, נולדה מתחושה שהעולם שלנו מוצף בדימויים שעוסקים באנשים, דימויים שיוצרים גרויים חזקים מאוד, כמעט מניפולטיביים. אני זוכרת במיוחד את הצילום של הגופה של הפעוט הסורי שנסחף לחופי יוון. הרגשתי שאין מה להוסיף, כולם רואים הכל כבר יותר מידי; שאני צריכה לקחת מרחק

יובל: והטכניקה? זה הכל רישומי פחם וגרפיט, נכון? אני מניח שאחת השאלות שהכי הרבה שואלים אותך זה כמה זמן לוקחת כל עבודה

ההחלטה לעסוק בטבע דומם ולא באנושי באופן ישיר, נולדה מתחושה שהעולם שלנו מוצף בדימויים שעוסקים באנשים, דימויים שיוצרים גרויים חזקים מאוד, כמעט מניפולטיביים

אילנה: אכן רוב העבודות הן עיפרון ופחם, באחת בלבד השתמשתי גם בעט כחול. הטכניקה היא השפה הטבעית שלי. אני חושבת שלכל מי שעוסק ביצירה יש ״שפת אם״ שכמובן אפשר להרחיב או ללמוד שפה נוספת; זו שפת האם שלי. 

כל רישום, תלוי בגודל ובמורכבות שלו לוקח כמה בין שלושה לשישה שבועות בדרך כלל. פה ושם יש חריגים שלקחו יותר. שאלת הזמן היא מגבלה שיוצרת משמעות: זה גם הצורך שלי לא לייצר הרבה, כי זה עוד דבר שהעולם שלנו מוצף בו. המון עשיה אנושית. ואם אתה מייצר קצת אתה חושב יותר על כל דבר שאתה עושה, וזה כמובן עומד בניגוד מוחלט לחומרים שבהם אני עוסקת שהם ביצור מהיר וזול

יובל: והרצון לרשום באופן ריאליסטי כל כך, עד שלפעמים הרגע הראשון לא ברור אם צילום או רישום? במיוחד שזה אוביקטים כל כך נפוצים כמו בקבוק מים מינרלים או מעטפת פצפצים?

אילנה: זה גם קשור לשפת אם היצירתית, וגם לאופי ולאישיות שלי. סבלנות וקפדנות הם לא בון־טון בעולם היצירתי, וזו כמובן דרך לפתות את הצופה להשתהות עוד רגע עם העבודה.

יש קסם ברגע הזה שבו אוביקט דו־ממדי, דף נייר, מקבל עומק. אפילו אני, שעוסקת בזה כבר לא מעט זמן, עדיין נהנית מהרגע שבו אוסף כתמי גרפיט הופכים למשהו שנראה ״אמיתי״

יובל אמיתי ואנושי. נראה לי שעליי זה עובד – מעבר לזה שהעבודות ממש יפות – אני מסתכל על החפצים הברורים מאליו באור אחר, וגם יש פה איזה פרדוקס (משולש?) שהחפצים החד פעמיים האלו זוכים לחיי נצח כי הם גם לא באמת מתכלים בחיים האמיתיים, וגם הנה, הם עבודת אמנות שתישאר גם אחרי שהתערוכה תרד. אני לא בטוח שיש פה שאלה…

אילנה: גם אני לא 🙂

יובל: אז הנה אשאל: לא בא לך להוסיף לפעמים גוף אנושי? יד אוחת בקופסה? משהו כזה?

אילנה: הגוף האנושי מבחינתי לגמרי נמצא שם. הבקבוקים לא במקרה נקראים ״צוואר בקבוק – דיוקן X״ עם דגש על ״דיוקן״, הכפפות החד פעמיות שהן היד האוחזת. עבודה כמו ״מעטפת בועות כפולה״ שממש מהדהדת ראות או צלעות. 

״שקיות מילוי נפח 2״ – שנראית כמו מערכת האיברים הפנימיים שלנו

יובל: וואלה. לא חשבתי על זה ככה. מעניין. תגידי, באיזו עבודה הוספת את העט הכחול? ספרי עליה משהו

אילנה: אני כל הזמן מנסה לבדוק אפשרויות נוספות. בדרך כלל זה מתחיל במשהו שמוצא חן בעיני, שאני רואה באינסטגרם או בתערוכה ושנראה לי שגם אני יכולה לעשות. רוב הניסיונות כדרכם של ניסיונות עולים בתוהו 🙂. 

ברישום הספציפי הזה יש חתיכת יריעה של פצפץ עם בועות גדולות במיוחד. והרקע עשוי בעט. עשיתי ניסיונות גם עם עלי זהב, חוטי תפירה כירורגים, חוטי ריקמה…

יובל: אבל בסוף תמיד חוזרת לפחם. כבר כמה שנים את נאמנה לו?

אילנה: בעיקר לגרפיט. פחם הוא חבר לא ממושמע מספיק. הרומן שלי עם גרפיט התחיל עוד בלימודים בבצלאל, וכמובן באופן הרבה יותר אינטנסיבי בעשר השנים האחרונות

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

אילנה: שאם ה״רמז״ לא היה ברור, אני כמובן אשמח שאנשים יבקרו בתערוכה ויחוו את העבודות באופן ישיר ולא בתיווך דיגיטלי. ושאני שמחה לבשר שמוזיאון ישראל החליט לרכוש את אחת העבודות שמוצגות בתערוכה כרגע לאוסף המוזיאון

---

אילנה דותן | חיי מדף
אוצרת: עמנואלה קלו
מוזיאון תל אביב
נעילה: 31.1