החיים הם לא קברט, הם תל אביב 2026

יש הפקות תיאטרון או קולנוע, במיוחד בז׳אנר של המחזות המוזיקליים, שמהרגע שאתה שומע את הצלילים הראשונים, אתה נשאב למוכר ולידוע. זה קורה לי תמיד באינטרו של ״עלובי החיים״, בתמונת הפתיחה כשז׳אן ולז׳אן משתחרר מהכלא הצרפתי בעיר טולון שנת 1815. זה לוקח אותי למחוזות הילדות הרומנטיים ב״צלילי המוזיקה״ כשג׳ולי אנדרוס בתפקיד מריה מרחפת על גבעות זלצבורג מנקודת המבט של ההליקופטר שצילם אותה. ובאופן מרגש, אפל ומטעין במחזמר ״קברט״, כשג׳ואל גריי, מנחה מועדון ה״קיט קאט״ בברלין של שנות ה־30, שר במקצב ג׳אז־וודוויל תזזיתי: Willkommen! Bienvenue! Welcome! 

ההפקה החדשה של ״קברט״ בתיאטרון הקאמרי מתחילה גם היא בניגון המוכר והידוע, עם רן דנקר בתפקיד המארח. אבל בהמשך היא מביאה לנו בהפוכה, ועושה הכול כדי להימנע מהשוואה לסרט שביים בוב פוסי בשנות ה־70. לייזה מינלי בתפקיד סאלי בולס וג׳ואל גריי בתפקיד המארח יצרו אז את המיתולוגיה של הסרט הזה, שהפך לימים להשראה ענקית לכל מה שיבוא אחריו. 

ההפקה הנוכחית ב״קאמרי״ נוצרה בהשראת ההפקה הלונדונית שרצה מזה מספר שנים בתיאטרון ״הפלייהאוס״ בווסט אנד. את ההפקה בלונדון ראיתי כבר ב־2022 וגם לפני שנה. אני זוכר שיצאתי המום מעוצמת הפרשנות של המחזמר – שהצליח לצאת מצילו של הסרט המיתולוגי. הבמאית רבקה פרנקנל יצרה עולם שלם של דמויות באווירת הג׳נדר בלנדר העכשווי, הנותנת פרשנות לתפישת ״האחר״ (The Other), מושג מרכזי בפילוסופיה של הפוסט מודרניזם. היא מביימת את ההפקה ההקפית הזו ברדיוס של 360 מעלות, כמי שיודעת בדיוק לאיפה היא רוצה לקחת את המחזמר הזה בעידן של העולם המטורף שאנחנו חיים בו היום. 

הבשורה המשמחת היא שההפקה הנוכחית של ״קברט״ בתל אביב נותנת פייט רציני לזו שבלונדון ולעיתים אף מתעלה עליה. מעבר לשחזור של מועדון הקיט קאט בסגנון ברלין של שנות ה־30 באולם הקאמרי (אולם שבו ראיתי עשרות הפקות ושבקושי יכולתי לזהותו), עבודת עיצוב התפאורה המצוינת של ערן עצמון מרחיבה את הרעיון של מועדון הקברט למחוזות תלת־ממדיים. עצמון מבטל לחלוטין את ״הקיר הרביעי״ ואת ההפרדה הקלאסית הנהוגה בתיאטרון בין במה לאולם. ניכר שגם גלעד קמחי – להלן: הבמאי – יודע בדיוק לאיפה הוא רוצה לקחת את ההפקה הזו, ובעיקר להימנע מ״העתק הדבק״ של מה שנעשה בסרט המיתולוגי ובהפקה בלונדון. 

את ההפקה בלונדון ראיתי כבר ב־2022 וגם לפני שנה. אני זוכר שיצאתי המום מעוצמת הפרשנות של המחזמר שהצליח לצאת מהצל של סרט המיתולוגי. הבשורה המשמחת היא שההפקה הנוכחית של ״קברט״ בתל אביב נותנת פייט רציני לזו שבלונדון ולעיתים אף מתעלה עליה

זה בולט במיוחד בשתי תמונות. בשיר ״מאן הייר״ הוא יוצר גרסת BDSM לאחת התמונות הזכורות בסרט, כשהוא נמנע מלעשות שימוש בכוריאוגרפיה של כיסאות הטונט המקוריים. במקומם הוא מביים את ליהי טולדנו והרקדנים ברוח מדונה בקליפ ״אירוטיקה״ 1992. השראות נוספות הוא שואב מ״כלבי אשמורת״ האפל של טרנטינו ומהסרט ״ואלס עם באשיר״ של ארי פולמן, ובאופן מיוחד מאיורי הכלבים השחורים מזילי הריר של דוד פולונסקי. 

תמונה נוספת, בשיר Money, Money, Money היצירתיות הוויזואלית מתפוצצת על הבמה בפרשנות השואבת השראתה מקריקטורות אנטישמיות של יהודים בגרמניה של שנות ה־30 הבאה לידי ביטוי בעבודת תלבושות מצוינת ומדויקת, בתמונה הזו כמו גם בכל ההפקה, של שירה וויז. 

אבל ההפקה הזו היא קודם כל הפקה של שחקנים ורקדנים נהדרים שנותנים את הנשמה. ליהי טולדנו (שעושה את התפקיד לסירוגין עם חני פירסטנברג) מביאה נוכחות רעננה, סקסית ואחרת לתפקיד של סאלי בולס כשהיא מפגינה איכויות של ״נערת הרוק״ נוסח ריקי גל 1987. היא מגלמת דמות של ״חתולת רחוב״ הישרדותית החיה על הציר הדמיוני שבין ברלין של שנות ה־30 לבין תל אביב בואכה שכונת פלורנטין שנת 2026. 

כל זה מחדד את הסיפור של חברה מתקרנפת המאבדת את ערכיה, בברלין כמו במציאות הישראלית של מלחמה מתמשכת וטרם הבחירות הקרבות, כסיפור שיכול לקרות בכל עת ובכל מקום. טולדנו מגיעה לשיאה בסוף ההצגה בשיר הנושא ״קברט״ שם היא קורסת לתוך עצמה, כמו כל ההפקה כולה מפחד, ייאוש ואימה.

ליאורה רבלין ועמי ווינברג בתפקידים של פרויליין שניידר בעלת הפנסיון ומר שולץ הירקן היהודי המבוגר והנאיבי יוצרים דמויות מכמירות לב ו״גונבות הצגה״, וסוחטים מחיאות כפיים כראוי. אולה שור סלקטר בתפקיד פרויליין קוסט (שעושה את התפקיד לסירוגין עם כנרת לימוני) חוזרת ל״קברט״ לאחר ששיחקה את התפקיד הראשי של סאלי בולס בהפקה של ה״קאמרי״ בשנת 2011 (מהלך אמיץ ובוגר בפני עצמו המוכיח שאין תפקידים קטנים יש רק שחקנים קטנים). 

במקרה שלה מדובר בשחקנית ענקית שהנוכחות הבימתית שלה מורגשת לאורך כל ההצגה. היא מגיעה לשיאה בתמונה שבה היא שרה בגרמנית מלנכולית ברוח מרלן דיטריך, בתלבושת השואבת השראתה מ״השמלות העירומות״ שדיטריך לבשה. נדב נייטס מגלם בכל הטירוף הצבעוני הזה את הדמות הכי אפורה לכאורה, הכי ״אנטי גיבור״ במהימנות משכנעת כל כך, כראוי לדמות היחידה שחיה את המציאות של העולם האמיתי שמחוץ למועדון הקברט. 

ואחרון חביב, רן דנקר בתפקיד המיתולוגי של המנחה, תפקיד שג׳ואל גריי זכה באוסקר עליו בסרט ושתמיד יש הרגשה ש״נכנסים בו לנעליים גדולות״. במשך שנים אני לא יודע ״איך לאכול״ את דנקר אבל פה הוא כובש אותי לחלוטין; הוא מוביל את ההפקה הזו באופן מרשים כל כך. 

דנקר מתחיל את ההצגה בנאמבר המיתולוגי Willkommen בגרסת צ׳רלי צ׳פלין כפרודיה על אדולף היטלר ב״דיקטטור הגדול״. משם הוא מחליף גלריה של דמויות בקצב מסחרר במרחב שבין הנשי לגברי ומה שביניהם. הרגע הכי מרטיט קורה לקראת סוף ההפקה שבו הוא מהלך סחוט ושבור על כיסאות האולם בינות לקהל כראוי לכוכב בנוסח שלמה ארצי – גרסת קיסריה.

ל״קברט״ בארץ יש היסטוריה ארוכה בתיאטרון הישראלי. החל מאילי גורליצקי שביצע את שיר הפתיחה באופן מופתי ובלתי נשכח במחזמר עטור הכוכבים ״ברנשים וחלומות״ שהוצג בשנות ה־80. כמוהו גם צביקי לוין שגילם את התפקיד בתיאטרון הספרייה ברמת גן בשנת 2004. מיקי קם ומשה בקר שיחקו את התפקידים הראשיים בהפקה של תיאטרון ״הבימה״ בשנת 1989 גרסה קלאסית שהייתה קרובה יותר לסרט המקורי. בשנת 2011 אולה שור סלקטר שיחקה לצד איתי טיראן, שחקן של אחד בדורו, בהפקה הבלתי נשכחת של תיאטרון ״הקאמרי״ בבימויו של עמרי ניצן זכרונו לברכה. 

אבל, כמי שראה את כל ההפקות שציינתי, אין ספק שההפקה הנוכחית ב״הקאמרי״ חוצה את כל גבולות הדמיון האפשריים והיא תרשם כאבן דרך בתיאטרון הישראלי. ההצגה סוחפת את הקהל לתוך חוויה תיאטרלית חזקה וטוטאלית מאוד. לעיתים משעשעת ולעיתים אינטנסיבית ומעמיסה באותה העת. 

זה קורה במיוחד כשכל השחקנים על הבמה שרים את ״המחר שייך לי״, המנון פטריוטי ברוח הרייך השלישי, תזכורת לכך שבכל פעם ששחקן עולה לבמה עם צלב קרס על זרועו, זה מרגיש לנו כמו מישהו שיורה בנו מטווח אפס, גם אם אתה יושב במתחם ה־וי.אי.פי בתיאטרון הממוזג בתל אביב ושותה שמפניה מסביב לשולחן עגול.

״קברט״ בגרסת ה״קאמרי״ 2026, היא לא רק הצגה או מועדון הבא לנתק אותנו מהמציאות שבחוץ. להפך: ״קברט״ היא מיקרוקוסמוס של החיים האמיתיים שמחוצה לו, ממש כפי שהשיר החותם את ההצגה אומר: Life is a Cabaret!