״מאדים״ במוזיאון בת ים: עומר שיזף מציע שיגור דמיוני לעבר מציאות אחרת

חגית: הי עומר, אתה שם? מה שלומך? איך במאדים?

עומר: מעולהה, מאדים זולג החוצה

חגית: חשבתי לעצמי, שהמבנה המיוחד של מוזיאון בת ים בהחלט יכול להיות איזו חללית. מה היה קודם – ההזמנה להציג שם עוררה את הרעיון או שהרעיון התביית על המקום?

עומר: זה היה תהליך קצת אחר מבדרך כלל. אני והאוצרת עדי דהן (מנהלת מוזיאוני בת ים), דיברנו על הספר שלי ״מאדים דומה לעצמו״ – מסה אמנותית שיצאה קודם, שעדי כתבה לה את ההקדמה. ומתוך הדיבורים שלנו על הספר נוצרה התערוכה. עניין אותי לעבוד עם החלל של המוזיאון, ולגרום לו להדהד אור וסאונד. וככה צעד צעד, התערוכה נרקמה

חגית: לא הייתי מודעת לספר שהקדים את התערוכה. יכול לספר עליו בכמה מילים?

עומר: ״מאדים דומה לעצמו״ הוא ספר אמן, שבנוי משיטוטים ומחשבות שלי לגבי אור, במרחב הציבורי ובבמה, ועל אור כמנגנון לשליטה. הספר בנוי מכל מיני חלקי משפטים ופסקאות, שאני מוצא במחברות שלי בדרך לעבודות… עיקרו הפרדת האור מהאובייקטים והסתכלות עליו לכשעצמו. אני חושב שזה גם משהו שהוביל את התערוכה

חגית: מאין הגיע השם ״מאדים״ לספר ולתערוכה? ולמה ״מאדים דומה לעצמו״ (נשמע קצת כמו הגדרה בתשבץ היגיון)

עומר: זה נשמע קצת הזוי, אבל את השם ״מאדים דומה לעצמו״ מצאתי ברחוב, באיזו חוברת מדע ישנה 🙂 זה ישר התחבר לי למה שאני כותב עליו, להפרדה בין הדברים לאור שלהם ולזהות שלהם. וכן, השם הזה גם המשיך לתערוכה. מאדים הוא מקום שהיו בו חיים או אולי יהיו בו חיים, אבל כעת אין בו כלום, דמיינתי את מאדים כמצב צבירה.

אחת ההשראות הראשונות לתערוכה היו אנלוגיות מאדים – איזורים על כדור הארץ שבהם אסטרונאוטים מתאמנים לקראת הגעה לכוכב. החללים האלה (שיש אחד מהם במצפה רמון, ויש לו מקום של כבוד בתערוכה) הם בין תיאטרון לטבע. עניין אותי להסתכל על ישראל או על מצפה רמון כמו על כוכב אחר. להוציא ממנה את האובייקטים והאנשים ולחשוב רק על מהלכים סביבתיים וחושיים שקורים עליה.

אני חושב שמשם הגיע השם. וגם מאדים בעברית זה פועל. זה ההסמקה או השינוי, כשהפנים הופכים אדומים ומסגירים את הרגש. התערוכה הזו מאוד עוסקת בשינוי הזה, זו בעצם תערוכה על רגש עצור, או על פוסט טראומה מתחת להכל

חגית: למדתי ממך את המושג ״אנלוגיות מאדים״ ועל עצם קיומם של מקומות כאלה. מטורף למדי. ואני רוצה להתעכב דווקא על העניין הפיזיולוגי של ״מאדים״ – מסמיק, מבויש, מתרגש ולא מכיל את עצמו… גם כמקום דמיוני או מרוחק, וגם כמצב תודעתי – נשמע לי שאתה מדבר על עולם משובש ועל בדידות גדולה.

גם בתערוכות קודמות שלך היה איזה מתח בין השיטוט וההתייחסות למרחב העירוני הקרוב, הקונקרטי (אבל הלילי והאפל בדרך כלל) לאיזה עולם אחר, אולי דומה לא דומה, אבל שבו הכל כבר אחרי הסוף…

עומר: אני חושב על הפרדה של האפקט מהסיבה שלו, קצת כמו באנלוגיית מאדים. אני חושב שהרווח הזה בין התגובה למה שיוצר אותה הוא איזה רגש שנשאר איתי מאוד מכל התקופה האחרונה. רציתי לבודד אותו, ולחשוב על מערכות יחסים אחרות בין האפקט למערך התיאטרלי והפיסולי שגורם לו.

הקשר הזה בין מערכות שליטה למערכות תיאטרליות תמיד עניין אותי. אני מתעניין ב־ scifi ובעולמות פוסט אפוקליפטיים, אולי מתוך איזושהי עמדה של אחרות או קוויריות, או משיכה חזקה לאסתטיקה של חורבן

חגית: במוזיאון בת ים אתה יוצר מיצב די מופשט. עדי מתארת אותו בטקסט האוצרות כ״מעין כוריאוגרפיה של התאורה והתנועה בחלל״. איך נוצרה העבודה – שהיא בסופו של דבר מיצב קונספטואלי לגמרי, שמכניס את הצופים לחיקו

מוזיקה לסטייט אוף מיינד

עומר: רציתי לעשות מעין מופע מופשט אורקולי – מהלך של סאונד ואור, של אפקט ללא מחולל, שקורה על מסך ענקי, ובפריפריות שלו נמצאות העבודות, משפיעות או לא משפיעות עליו. דמיינתי בועה שמתפוצצת לה ומוציאה עשן, כאילו אפקט באפס מסה, עדין ומלא בפאתוס. אני חושב שמשם זה התחיל.

הזמנתי את קשיוף, להקה שאני מאוד אוהב, איציק גיל אביזוהר ואייל ללי ביטון לשתף איתי פעולה וכתבנו יחד מוזיקה לסטייט אוף מיינד הזה, ואז טיפלנו בחלל. רציתי שהחלל יהדהד את האור וימשיך את המופע הזה שקורה בתוכו. היה לי חשוב שהמרכז של המוזיאון, איפה שבדרך כלל מוצבות העבודות, ישאר לצופים ושמשהו יקרה מתוך תיבת התהודה של החלל העגול הזה.

תכנתנו במשך כמה שבועות את התאורה כמו באנימציה, זה היה כיף מאוד. אני בכלל אהבתי את העבודה על התהליך הזה, כי זה כמו בתיאטרון – היה צוות והיה פוקוס על כל תחום ותחום

חגית: איך הקהל חווה את זה, כמו תיאטרון שנותר עם הקולות והמראות, ללא המציגים?

עומר: אולי. זה מרחב שהוא אינטנסיבי מצד אחד אבל מאוד מחבק ומדיטטיבי. אולי זו קצת השלמה או כניעה לקצב של התקופה שלנו וללהיות דור של מלחמות (תשובה מורבידית)

חגית: כן, קצת. איך המלחמה השפיעה על קו הפעולה שלך?

עומר: השאלה המתבקשת היא איזו מהן…

חגית: נכון. הראיון האחרון שלך בפורטפוליו היה בתקופת הקורונה, פוסט קורונה… מאז רק נהיה יותר ויותר אפוקליפטי. וקצב הקטסטרופות רק גובר

עומר: נכוןןן. אני כמו יפה ירקוני, זמרת של מלחמות…

התערוכה הזו, וגם הספר לפניה, נעשו שניהם תוך כדי מיגננה וחרדה. אני לא יודע כלכך איך זה השפיע, מניח שזה עורר בי רצון להיות פחות חד ויותר מופשט. לחשוב על המוזיאון כמרחב שאפשר להתחבא בו, מאחורי קלעים גדול כזה. זו היתה עבודה מאוד גורלית, בתוך התקופה הזו, כל דבר בעולם אמר תעזוב הכל ולך לראות נטפליקס ואני איכשהו המשכתי וגם הצוות שלי, זה החזיק אותנו קצת

חגית: בעקבות המבנה המעוגל של המוזיאון – מדרגות שמובילות לגלריה עגולה ופתוחה בקומה מעל – אני מתפתה לשאול על ״אנלוגיית גוגנהיים״. לפני כמה שנים, כשהאמן האמריקאי ג׳יימס טורל, מגדולי המשחקים באור, הציג את מיצב הצבעים המרהיב שלו בגוגנהיים בניו יורק, אנשים רק חיכו להישכב למטה במרכז המעגל תחת הרוטונדה. זה עבר לך בראש איכשהו?

אני שואלת גם בגלל הדיבור על מקום תיאטרלי, וגם בגלל שהמעגליות הזו קצת משרתת את תחושת ה״לופ״ שאנחנו תקועים בו

עומר: אני חושב שכן. אני מאוד שונה מטורל וחבריו באיך שאני תופס דברים. אני לא מתעניין באלוהיות הזו או בנופיות שהאור מייצר. התאורה אצלי היא חילונית, דתית, ערסית, הומואית, מה שנקרא אור ישראלי. אבל המחשבה על מוזיאון כמקום שאפשר להשכב בו ולחוש סביבה מאוד מדברת אלי. ההיכל הזה שאפשר לשכב ולהסתכל בו על מסך של תיאטרון שפנס מחליף עליו צבעים, כשכל המנגנונים חשופים, היא אחרת מטורל, אבל גם אולי קצת רוצה להידמות לו. כמו אנג׳לינה ג׳ולי האיראנית…

1. החלל הזה הוא גם הצגה של פוסט טראומה, וגם מקום מפלט. גיליתי את היכולת הטיפולית שלו מאז שהתערוכה נפתחה: ילדים, אנשים בקשת האוטיסטית, וגם אנשים עם PTSD, חווים את התערוכה הזו בצורה מאוד חזקה

אנחנו בהחלט תקועים בלופ, אבל יותר מזה אנחנו לא יודעים או יכולים לבטא את הסיבה שאנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, אני רואה את זה כפוסט טראומה אחת גדולה, וזה נושא שמעניין אותי. החלל הזה הוא בעצם גם הצגה של הפוסט טראומה, האפקטים החוזרים ונשנים, וגם חלל מפלט לפוסט טראומתיים.

ולמען האמת גיליתי את היכולת הטיפולית שלו מאז שהתערוכה נפתחה: גם ילדים, גם אנשים בקשת האוטיסטית, וגם אנשים עם PTSD, חווים את התערוכה הזו בצורה מאוד חזקה. וזה משהו שאני ארצה להמשיך ולבדוק  ֿ

חגית: נשמע מדהים והגיוני, ושווה לחקור. אני יכולה לשער שבכל התקופה הזו אתה פחות עסוק בעיצוב תאורה לבמה, למחול ולתיאטרון? העבודה במוזיאון משמשת לך במה חלופית?

עומר: אני עושה הרבה דברים כל הזמן, כולם חלק מאותו עולם. אני עושה תאורה לתיאטרון ולמחול עדיין, כי אני מכור. לאחרונה סיימתי את תפקידי כמנהל אמנותי של תא תרבות המחוגה, ואני ניגש להקים תא תרבות חדש וגלריה (מניח שאתראיין על זה במלחמה הבאה 😅) ובמקביל עושה את העבודות שלי.

בא לי, מעבר להכל, לעשות עבודה שלי לתיאטרון. מניח שזה יקרה בקרוב

חגית: זה מרגש לראות איך מכל הכאוס והטראומה מסביב, שאתה מעיד על עצמך שאתה לא חסין להם, אתה בכל זאת כל הזמן מלא כוחות יצירתיים

עומר: תודה! זה באמת מנגנון הדחקה נהדר. יש את השאלה לפעמים לאיזו תרבות אתה יוצר, אבל גם אותה אפשר להדחיק

חגית: אז לאיזו תרבות אתה יוצר?

עומר: לתרבות בקריסה נראה לי. אני באמת לא בא להתלונן, אבל זה מדאיג. וגם גורם לחשוב על העתיד

חגית: עתיד על מאדים?

עומר: זו לגמרי אופציה

חגית: לפני שניפרד, אמרת קודם משהו על האפשרות להתחבא במוזיאון. אתה נחבא אל הכלים שם לפעמים ומקשיב וצופה בתגובות האנשים?

עומר: אני מתחבא במזגן כל כמה שאני יכול. אני בדרך כלל נבוך לראות אנשים מסתכלים על העבודות שלי אבל כאן זה שונה, אפשר להסתכל בלי ששמים לב, נראה שאני לא כלכך מעניין אותם, וזה מגניב ממש

---

עומר שיזף | מאדים
אוצרת: עדי דהן
מוזיאון בת ים, רחוב סטרומה 6. נעילה: 31.10