דוד טאובר: ״בכל סיפור אהבה גדול מסתתר סרט אימה קטן״

יונתן: דוד ואליה טאובר, ברכות לצאת הסרט ״האחד והיחיד שלי״ להקרנות לקהל. מה שלומכם?

דוד: ממש בהתרגשות ובמתח. אנחנו עם הסרט כבר שנה בפסטיבלים אבל זה מרגיש שהמפגש עכשיו עם הקהל זה השלב הגדול והגורלי שלו

יונתן: אני יכול לתאר לעצמי. ״האחד והיחיד שלי״ הוא מותחן מסתורין ישראלי, שעוקב אחר אישה צעירה שמשוכנעת שבעלה הוחלף בכפיל. מכאן הסרט מתפתח לסיפור חידתי על זוגיות, זהות ואמונה, שנע כל הזמן בין המציאותי, הפסיכולוגי והעל־טבעי.

דוד חתום על התסריט והבימוי, אליה על ההפקה. ואתם זוג נשוי! אני מאוד אהבתי את הסרט וממליץ בחום לצפות בו על המסך הגדול

אליה: איזה כיף, תודה

יונתן: אני סקרן לגבי כל מיני דברים. בואו נתחיל ממש בהתחלה: איפה ואיך נולד הרעיון ל״האחד והיחיד שלי״?

דוד: איך לכתוב סרט שבו כל סיפור מגלגל סיפור אחר, שמתניע סיפור אחר. קצת כמו טלפון שבור כזה. זה גם הרגיש לי קרוב, כאילו אני כותב סיפור שהוא כמו עמוד גמרא – אסוציאטיבי ומפוזר אבל סביב רעיון מאחד

דוד: זה היה תהליך מאוד ארוך. לפני הכל, נורא נורא רצינו לעשות סרט. זה לא התסריט הראשון שכתבתי ולא הפרויקט הראשון שניסינו לדחוף במסלול המוכר בקרנות, והתחלתי להרגיש שאם אני אעשה סרט זה הולך לקרות בדרך אחרת. וניסיתי להבין איך אני מפצח את השיטה, איך להצליח ליצור סרט למרות שכל הסיכויים נגדך.

בשלב החיפוש התחלתי להתעניין איך התחילו הקריירות של בימאים שאני מעריך ואוהב, וראיתי שלהרבה מהם יש סיפור סביב הסרט הראשון. הרגשתי שגם הם התעסקו בשאלה הזאת וישבתי לצפות בכל הסרטים האלה. ב״מעקבים״ של כריסטופר נולן וב״רציחות פשוטות״ של האחים כהן, ובסרטי האימה המוקדמים של סם ריימי ופיטר ג׳קסון. ותוך כדי חיפשתי דרך לתרגם את השיטות שלהם לפרוץ עם סרט ראשון, למצב פה בארץ ולאופן שבו הפקות קורות פה

יונתן: מעניין. כי יש בקולנוע הישראלי יחסית מעט סרטי ז׳אנר מהסוג שהזכרת כאן, ועוד פחות שעושים שילוב של אלמנטים שונים כמו אימה, מותחן פסיכולוגי ואולי גם על־טבעי ומיסטיקה

דוד: הסקרנות ללכת למיסטיקה ולסרטי ז׳אנר הייתה שם כל הזמן. אני מרגיש מאוד בבית במקומות כאלה כשאני כותב. השאלה הייתה איך מתרגמים את זה לסרט שבו כל סיפור מגלגל סיפור אחר, שמתניע סיפור אחר. קצת כמו טלפון שבור כזה. ולא רק שהתחילה להתגבש אצלי הרגשה של פיצוח, שבאופן כזה אני אצליח להרים סרט באמצעים שלי, אלא שזה גם הרגיש לי קרוב, כאילו אני כותב סיפור שהוא כמו עמוד גמרא – אסוציאטיבי ומפוזר אבל סביב רעיון מאחד

אליה: אני נותנת לדוד לענות על השאלות שנוגעות לתסריט כי זה פחות החלק שלי, אני הייתי רק ההשראה 😉

יונתן: את לא תתחמקי כל כך בקלות! 😊 אתם יוצרים את הסרט הזה יחד וגם חיים יחד כזוג, כשהסרט עצמו עוסק בצורה כל כך מרכזית בזוגיות. איך היה לעבוד עליו ביחד? ומה הזוגיות שלכם הכניסה לתהליך היצירה?

אליה: יש הרבה קטעים בסרט שאני אומרת לעצמי, איזה פדיחות, כולם רואים הכול על המסך. מצד שני אלה דברים שהרבה זוגות עוברים, וזו המטרה גם – שכמה שיותר אנשים ימצאו את עצמם בסיפור

אליה: לעבודה יחד יש כמובן יתרונות וחסרונות. הכרנו בלימודים בבית הספר לקולנוע מעלה, ועוד לפני שהיינו זוג עבדנו יחד בתור צוות, אז זה היה שם מההתחלה. כמובן שהעבודה מגיעה הביתה והעיסוק בסרט מתערבב הרבה עם החיים, אבל יש לזה גם הרבה יתרונות.

יש יתרון בזה שמבינים טוב אחד את השני, יודעים להגיע לפשרות ולתקשורת טובה, וגם אם סתם באמצע היום נזכרים במשהו שקשור לסרט, מיד אפשר לשתף ולהגיב, הכי בקלות ובלי סינונים. יש הרבה קטעים בסרט שאני אומרת לעצמי, איזה פדיחות, כולם רואים הכול על המסך. מצד שני אלה דברים שהרבה זוגות עוברים, וזו המטרה גם – שכמה שיותר אנשים ימצאו את עצמם בסיפור

יונתן: למה פדיחות? נגלה (בלי ספוילרים) שמתחת לכל המסתורין והמתח יש ביצירה הזו פחד מאוד אוניברסלי, שאפשר להזדהות איתו: רגע כזה, שאת מסתכלת על האדם שאיתך ותוהה אם הוא עדיין אותו אדם שהתאהבת בו

דוד: אני פחות חושב שזה פדיחות. זאת שאלה לגיטימית ואני אוהב לראות קהל שמתחבר אליה. ואני נהנה להסתתר מאחורי דמויות. אני חושב שיש סיבה שבחרנו להיות בצד הזה של עדשת המצלמה ולא לפניה.

כמעט תמיד תעלה שאלה מהקהל אם הסיפור אוטוביוגרפי, אני תמיד אומר שזה 100% אוטוביוגרפי ו100% לא. אתה צריך לחוות את הנושא הזה כדי לדעת באמת לספר עליו משהו מרגש, אבל גם צריך לטפל בו בצורה שמתאימה לסרט, ולהרחיק אותו מהמציאות כמו שהדימוי הקולנועי יודע לעשות יפה

אליה: בדיוק. זה כביכול להוציא דברים מאוד עמוקים ולפעמים קשים בזוגיות שלך, אבל אז אתה מבין שהרבה אנשים עוברים בדיוק את מה שאתה עובר. אז יש בזה גם הקלה וגם תחושה שקלעת למטרה שאליה כיוונת

יונתן: אהבתי במיוחד את האופן שבו העלילה נעה בין ״חילוני״ ל״דתי״, בין יומיומי למיסטי, וגם בין הסבר מציאותי/פסיכולוגי לבין האפשרות שקורה משהו על טבעי. האם לדעתכם צריך בכלל להכריע בין האפשרויות הללו, או שהשהייה בהן (וביניהן) היא חלק מהעניין?

דוד: לדעתי, לגמרי לא צריך להכריע. אני כן פוגש לפעמים צופים שמכריעים באופן חד משמעי, ובשלב הזה זה לגמרי שלהם. אני בסך הכול זה שעשה את הסרט. מכבד.

אבל אם שואלים אותי, כיוונתי לספר את הסיפור כך שבסוף הדרך השאלה הזאת הופכת לשולית, והלב של הסרט, הקונפליקט סביב מערכות היחסים של הדמויות, מגיע להתרה. אגב, זה גם מה שמקסים אותי באמונה. אלה שאלות גדולות מהחיים, ולכן לדעתי אין להן תשובה בינארית וחד משמעית

אליה: ומי שיבקש מדוד להכריע, לא יקבל תשובה מספקת. זה נמצא תמיד בסרטים שלו, אני משתדלת ללכת עם זה בדרך כלל. אני חושבת שגם אני אוהבת ואולי גם קצת מפחדת מהשלב הזה, שבו היצירה מקבלת רגליים ונהיית ״של הצופים״ ולא שלנו, וכל אחד לוקח אותה למקום שלו

יונתן: למה לפחד? זה לדעתי אחד הדברים היפים בקולנוע בפרט ואמנות בכלל, שכל אחד יכול לקחת את זה למקום פרשני משלו

אליה: זה מזכיר לי את השיר של ביאליק, ״לא זכיתי באור מן ההפקר״

יונתן: תסבירי?

אליה: יצירה היא דבר לא פשוט. היא מגיעה ממעמקי ליבך ונשמתך, אבל בסופו של דבר היא מגיעה אל הקהל – ושם הכוח שלה. ואני מוסיפה, שלדעתי, במיוחד בקולנוע, היא חייבת להגיע לשם, אחרת אין לה משמעות. סרט צריך לפגוש קהל. אבל מה שאנשים יעשו עם זה אחר כך – זה כבר לא בידיים שלנו

דוד: בעזרת השם תגיע

דוד: השאלה הראשונה היא האם זה באמת בן אדם אחר או שהוא פשוט השתנה? חיפשתי דרך לדבר על השלב הזה במערכת יחסים. על השינויים שאנחנו עוברים בתוך מערכות היחסים שלנו לאורך השנים

יונתן: בקולנוע ובספרות יש מסורת ארוכה של מוטיב ״הכפיל״. המוטיב הזה מקבל משמעות נוספת כשהוא נטוע במציאות הישראלית?

דוד: כשהצגתי את הסרט בפיץ׳, הייתי מציג אותו כ״מלהולנד דרייב״ פוגש את ״מגנוליה״. המסורת של הכפיל מעניינת ומיוחדת 😊 אני התחברתי לכפילות שבנפש. הסרט מספר על אישה שחושדת שבעלה התחלף בכפיל. הוא נראה מבחוץ אותו דבר, אבל היא יודעת שזה לא הוא.

שאלה ראשונה שניצבת מולנו היא האם זה באמת בן אדם אחר או שהוא פשוט השתנה. אם הוא השתנה, האם הוא השתנה עד כדי כך שהוא הפך לבן אדם אחר? חיפשתי דרך לדבר על השלב הזה במערכת יחסים. על השינויים שאנחנו עוברים בתוך מערכות היחסים שלנו לאורך השנים, ובאיזה אופן זה מגשים את החלום שעומד במרכז סיפור אהבה קלאסי – שבן או בת הזוג שלנו הם ״האחד והיחיד״

יונתן: באיזה שלב בכל זאת קרנות הקולנוע נכנסו לתמונה?

יונתן: על מה אתם עובדים היום (ביחד או לחוד?)

אליה: גם גם. לכל אחד מאיתנו יש את הנישה שלו ואת התפקידים שהוא טוב בהם, ואנחנו רוב הזמן מצליחים להתחלק ולהניע אחד את השני לעבר החלומות שלו. אני בינתיים הגשמתי עוד חלום, והיום אני גם קונדיטורית. וזה לגמרי לא היה קורה בלי דוד, כמו שהסרט הזה לא היה קורה בלעדיי 😉

יונתן: וואי לחיות עם קונדיטורית! כל היום פיתויים🙈

דוד: אני מתמודד בכבוד. אנחנו גם מפתחים סדרה. קומדיית אימה רומנטית. בחורה יוצאת עם בחור שהוא סבבה והכל, אבל אומר שהוא ערפד. היא נקראת ״הערפד מהרובע היהודי״. מתחת לכותרת מסתתר הפחד לפגוע ולהיפגע, והתובנה שבכל סיפור אהבה גדול מסתתר סרט אימה קטן

יונתן: נהדר. משהו חשוב להוסיף לפני שמסיימים?

דוד: אני ממש מקווה שהסרט שלנו יצליח להביא הרבה קהל, בעזרת השם, ושהסיפור שלנו יתן תקווה ליוצרים ישראלים נוספים, שמרגישים אולי בשוליים ושואלים את עצמם האם זה אפשרי

יונתן: אמן

---

״האחד והיחיד שלי״
תסריט ובימוי: דוד טאובר
104 דקות. ישראל, 2026