״הפלגה נעימה באדמה״: גדי ימפל יצר סרט ניסיוני, שנע בין מסרים לפרשנות ולמוזיקה

יונתן: היי גדי, מה נשמע?

גדי: בסדר גמור, נמס ומפשיר כל כמה שעות. ומה שלומך?

יונתן: אני מרגיש קצת נבוך

גדי: מעניין, למה?

יונתן: כי אנחנו הולכים לדבר על הסרט שלך ״הפלגה נעימה באדמה״, סרט קצר שבו צעיר עובד מחדרו ומתייג דימויי AI ובמקביל מתכתב עם אישה. הסרט זכה בפרס Afterglow לסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. הסיבה שאני מעט נבוך היא שיש משהו אירוני, או לפחות משונה, בלערוך איתך ריאיון בהתכתבות על סרט שבמרכזו עומד קשר שמתקיים דרך התכתבות

גדי: יש המון כוח להתכתבות. בעיקר בגלל כמות המידע שאין בה. מה שמשאיר המון חלל למלא. קרקע פורייה לפרשנות מרחיקת לכת

יונתן: לסרט זה נהדר, (ולראיון גם). לא בטוח שאני מת על זה לתקשורת יומיומית. כאדם חרדתי אני עלול למלא את החלל הזה בפרשנויות לא מאוד מועילות😅

גדי: בדיוק, זו הייתה נקודת היציאה שלי לסרט. ואני חושב שזו גם הליבה שלו

יונתן: אז הפרשנות שלי עובדת לפחות בסרטים 😊 אז בוא נדבר על זה

גדי: קלעת בדיוק. אחרי התכתבויות ארוכות עם בחורה שהייתי מאוד מעוניין בה, הרגשתי שאני מאבד את השפיות שלי. היא שלחה לי אימוג׳י 🐠. הראיתי לחבר את ההודעה ושאלתי ״מה זה אומר?״ והוא אמר לי ״עזוב, היא לא בקטע שלך״, וצחק לי בפנים. הסתכלתי על עצמי בתוך כל זה, והמצב כל כך הצחיק אותי שפתאום ראיתי שיש פה גרעין מעולה לעבוד איתו. כל כך הרבה מידע לפענח

יונתן: אני עדיין מנסה להבין מה 🐠 אומר

גדי: היום אנחנו זוג 😍. ותאמין או לא – עדיין לא שאלתי אותה

יונתן: וואו, טוויסט בעלילה! לזה לא ציפיתי. ואז – איך התגלגלה החוויה האישית לסרט?

גדי: הסרט היה פרויקט הגמר שלי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בתקופת הסטודנטיאלית עבדתי בתור מנגיש מסמכים: אתה מקבל מסמך וגורם לו להיות קריא ע״י מחשב לכבדי ראייה. חלק מהעבודה היא תיאור תמונות. יום אחד, חברה שעבדה איתי קיבלה קטלוג של אמנות מופשטת והייתה צריכה לתאר כל אחת מהיצירות בכתב! ראיתי בזה משהו פואטי והייתי חייב לקחת את האלמנט הזה.

הבחור בסרט עובד בתיאור של דימויי Ai, כדי לאמן איזשהו מודל. הוא בעצם עושה את אותו הדבר בהתכתבות האישית ובעבודה. מנסה לפענח צפנים

יונתן: לא כל החיים ככה? סוג של הצפנה ופענוח

גדי: יש לנו כלים מוגבלים יותר ופחות כדי להבין. טקסט נמצא איפשהו על הספקטרום הזה. אבל ככל שהכלי מוגבל יותר, הוא מאפשר פרשנות רחבה יותר, לטוב ולרע. הרגשתי שהתהפוכות הרגשיות מסביב לקונספירטיביות הרומנטית מפריעה לי לתפקד ביומיום. אז גם בסרט צריך משהו שיכול להידחק הצידה – משם בא תיאור העבודה שלו

יונתן: אז שני הנתיבים – הסיווג ותיוג של תמונות וההתכתבות האנושית – מגיעים למעשה מהחיים עצמם? תקופה מוזרה

גדי: תקופה הזויה ומעניינת נורא. הדיאלוג מומצא, אבל לא רחוק בכלל מהמציאות. הבנתי די מהר שאני רוצה להריץ את הסרט מסביב להתכתבות. בשביל לכתוב את ההתכתבות, הייתי צריך להכיר את הדמויות. יצרתי שאלון של 30 שאלות אישיות ועניתי עליו בתור הדמויות.

את הדמות של הבחור היה לי קל לכתוב – כי הוא כמעט אני. אבל להיות מישהי היה מאוד משחרר. הסשן הזה הקל עליי מאוד בכתיבה של הדיאלוג עצמו. כאילו אני לא צריך לדמיין מה הם היו אומרים – זרם חלק מאוד

יונתן: אתה מרגיש שיש משהו ברוח התקופה (ההזויה), באופן שבו החיים שלנו נעשו מקוטעים מתווכים ומוצפים בדימויים שדורש גם צורות קולנועיות פחות מסודרות?

גדי: רוח התקופה בהחלט צפופה בדימויים. אני עמוק בזה לצערי (וגם קצת לשמחתי). נוצר פידבק לופ של יצירות דחוסות יותר, מול ה־Attention span ההולך ומתקצר שלנו. אני מרגיש את הקשב שלי מקצין. אני יודע שאני כמה למבע קולנועי חדש, שישבש את איך שאני חושב.

רואים דברים אוונגרדיים צוברים תאוצה בכל המדיומים האנכיים (טיקטוק, רילס וכו׳), אבל בכנות, קשה לי לעשות סדר בתוך הכאוס הזה. השראה ענקית שקיבלתי לסרט היא Time Piece של ג׳ים הנסן מ־1965. סרט פרוע לגמרי שעושה חשק לשנות דברים

לא רציתי שהטלפון עצמו יהיה אובייקט חשוב בסרט. הבנתי שאני צריך למצוא פיתרון גרפי – ולכן יצרתי את הטקסט הדיגטלי־קראנצ׳י על המסך. אדום בשבילה, טורקיז בשבילו. רציתי שאף אחד לא ישים לב שאין טלפון

יונתן: גם אתה שם, באוונגרד, בניסיוני, לא רק ״הפלגה נעימה באדמה״, גם ב״תנסה״ שראיתי. מה מושך אותך לשם?

גדי: האמת היא שאני פשוט מאוד פתוח לפתרונות רדיקליים ואז חושב הרבה על איך לגרום להם לעבוד חלק. קצת כמו לבנות מוצר. ב״תנסה – Try It – 嘗試集״, סרט קצר שעשיתי יחד עם שיאנג שין טזה בטייוואן, במסגרת חילופי סטודנטים, הדיאלוג כולו קורה בסוג של טלפתיה. הוא מדבר סינית ואני מדבר עברית – אף אחד לא מזיז את השפתיים.

זו החלטה שאני מאוד שלם איתה, אבל היא התחילה מאילוץ טכני – לא היה שום מצב בעולם שיכולנו להקליט את עצמנו מדברים. גם לא רצינו לעשות סרט באנגלית. אז הפתרון היה טלפתיה! אני חושב שזה גם הבהיר שאנחנו מבינים אחד את השני בלי הרבה מאמץ.

ב״הפלגה נעימה באדמה״ לא רציתי שהטלפון עצמו יהיה אובייקט חשוב בסרט. וגם לא רציתי את הממשק שמראים בדרך כלל כשרוצים להציג התכתבות בקולנוע. הבנתי שאני צריך למצוא פיתרון גרפי – ולכן יצרתי את הטקסט הדיגטלי־קראנצ׳י על המסך. אדום בשבילה, טורקיז בשבילו (לצערי הסרט בכלל לא מתאים לעיוורי צבעים).

השאיפה הייתה שאף אחד לא ישים לב שאין טלפון. וזה היה אחד הרגעים הכי מלחיצים בצילומים, להאמין שזה הולך לעבוד – שכולם יאמינו שזו שיחת וואטסאפ. לא כולם מבינים כמובן, אבל זה המחיר של ללכת ב־Uncharted Territory.

בסוף אני תמיד מנסה לעשות את היצירה הכי מתקשרת שאני יכול, אבל מוכן להמר על כיוונים קיצוניים ולכופף את שאר האלמנטים, כדי שהם יעבדו. וכנראה שקצת בודק את הגבולות של המדיום. מנסה ליצור יצירה הוליסטית שכל אחד מהמרכיבים שלה הוא קריטי כדי להחזיק את הקונסטרוקציה הזו

המוזיקה מבחינתי היא הדופק של הסרט. הרגש שמתחת לרגש. ביטוי מאוד אישי אבל מופשט של התודעה של הדמויות. ב״הפלגה נעימה באדמה״, כל הודעה, פלט AI ותמונה, מאופיין בסאונד־אפקט ספציפי, שהופך להיות בפועל כלי נגינה בתוך הפסקול

יונתן: המחשבה, הגבולות, ההוליסטיות – הכול ניכר. בהקשר הזה, איפה המוזיקה משתלבת? כי עוד משהו שמשותף לשני הסרטים הוא התפקיד שלהם בעיצוב החוויה, ואם אינני טועה גם את פס הקול יצרת בעצמך?

גדי: כן, בשני הסרטים יצרתי את המוזיקה, שהיא חלק קריטי מהסרטים. המוזיקה מבחינתי היא הדופק של הסרט. בשני המקרים, היא מכתיבה את הרגש שמתחת לרגש. ביטוי מאוד אישי אבל מופשט של התודעה של הדמויות. היא לא מספרת שום דבר שהדמות לא יודעת.

ב״הפלגה נעימה באדמה״, כל הודעה, פלט AI ותמונה, מאופיין בסאונד־אפקט ספציפי, שהופך להיות בפועל כלי נגינה בתוך הפסקול. כל שינוי עריכה קטן דורש התייחסות מוזיקלית, ולא רציתי להטריח אף מוזיקאי בפינג־פונג הנורא הזה עם כסף של סטודנטים. דווקא נהניתי

יונתן: מאוד אהבתי את האינטגרציה הזו, בשני הסרטים, קצת FEEL קליפי ודיאלוג חי ונושם בין התמונה לקול (: אז על מה אתה עובד היום? לעין, לאוזן, לשתיהן?

גדי: אז כמו הקלישאה, כמובן, כותב סרט קצר, וסדרת אינסטגרם קצרה (ככה קוראים לזה?) שכרגע אני קורא לה ״תודות״. מקווה שבחצי שנה הקרובה הפרק הראשון יהיה בחוץ. את המוזיקה בינתיים שומר לסרטים ולסשנים ליליים, כדי להוציא כירורגית רעיון מהראש 🪡

יונתן: בהצלחה