כל מה שחשוב ויפה
גל מלניק, נקודת היפוך. צילומים: יעל צור
גל מלניק, נקודת היפוך. צילומים: יעל צור

״להשאיר מרווח חוויה ומחשבה עצמאית לצופה״: פסלי החוצות החדשים בתל־אביב-יפו

פרויקט פסלי החוצות החדש של עיריית תל־אביב-יפו יגיע בחודשים הקרובים לסיומו עם 30 פסלים של אמנים.ות עכשוויים מקומיים. צוות האוצרות מספר על הייחוד והמיקום שנבחר לחמישה פסלים מתוך הפרויקט

״האמנות הציבורית משפרת את איכות החיים״, אומרת צלילית בן נבט, ראש המחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב-יפו. ״היא מייצרת, פרט למרחבים יפים יותר, גם חוויה עירונית עשירה יותר, מקום שבו כולם.ן יכולים.ות להיחשף לאמנות ולתרבות, הזדמנויות לאמנים.ות ולקהילות, מרחבים להפוגה משאון היומיום שבהם אפשר לעצור ולהתבונן ללא תכלית, להשתהות או לנוח; אי להתבודדות או מקום מפגש ושיח״.

בימים אלה מסתיים פרויקט פיסול החוצות שעליו עובדת בן נבט כבר כמה שנים טובות. זהו פרויקט פיסול עירוני רחב היקף ותקדימי מסוגו בארץ, ביוזמתו של ראש העירייה רון חולדאי. הוא כולל הזמנה והצבת 30 פסלי חוצות חדשים ברחבי עיר, שהוזמנו מאמנים רב־תחומיים מ־30 אמנים.ות מהמובילים בארץ, והצבה מחודשת לשמונה פסלים נוספים מאוסף מוזיאון תל אביב.

העבודות הרבגוניות מתכתבות עם אופייה של העיר ונותנות פרשנות שונה למרחב ולסוגיות העולות ממנו. בחודשים הקרובים יסתיים תהליך הצבת כל הפסלים החדשים, שייצטרפו ל־184 הפסלים הקיימים שמוצגים בעיר. בנוסף, כל הפסלים במרחב הציבורי לאורך השנים עוברים תהליך קיטלוג במערכת מיוחדת, שבסיומו יוגדרו באופן רשמי כאוסף.

״ההזדמנות להוביל פרויקט בסדר גודל כזה, שהוא יוצא דופן בהיסטוריה המקומית, היא ללא ספק זכות גדולה שבאה עם אחריות כבדה״, מוסיפה בן נבט. ״זו הייתה התנסות משמעותית לייצר תשתית לפעילות אמנותית מקצועית בתוך מנגנון רגולטורי (העירייה), תוך כדי שיקוף וייצוג של השדה האמנותי העכשווי ללא פשרות.

צלילית בן נבט. צילום: יפעת זבירין

צלילית בן נבט. צילום: יפעת זבירין

צלילית בן נבט: ״הרבה פעמים הציפיה מאמנות במרחב הציבורי היא שתהיה קשורה לרעיון ספציפי ואלמנט ברור (שלא לומר מובן). עם זאת, היתרון הוא שיש וצריך להשאיר מקום להתבלבל, לשהות בלא ברור, בעמום, בלא ודאי, ולהשאיר מרווח חוויה ומחשבה עצמאית לצופה״

״חשוב שהמרחב הציבורי יהיה זירה משמעותית לפעילות אמנותית ותרבותית, כך שיתאפשר לכל אדם להיחשף לה ולצרוך אותה ללא עלות וללא מגבלות, ואילו היוצרים ייהנו ממרחב נוסף לביטוי יצירתי. אוסף האמנות הציבורית של תל אביב־יפו מתכתב עם העולם הסובב אותו דרך נקודות מבטם.ן של האמנים.ות. כל יצירה היא פרשנות של היוצר.ת למושג, רעיון או סוגיה ולמרחב שבו מוצבת.

״עיריית תל אביב־יפו, בהיותה מטרופולין תרבות ואמנות, שאופת להציג אמנות במרחב הציבורי שנועדה גם לאתגר את העוברים.ות והשבים.ות תוך טיפוח סביבה תרבותית עשירה, מגוונת ומעוררת, קידום חופש ביטוי והעלאת נושאים חשובים על סדר היום, העצמת קהילות ויצירת מוקדי משיכה תיירותיים. היצירות משקפות לרוב את הערכים שלנו, אבל גם מדגימות את גבולות הדמיון האזרחי והתרבותי שלנו.

״הרבה פעמים הציפיה מאמנות במרחב הציבורי היא שתהיה קשורה לרעיון ספציפי ואלמנט ברור (שלא לומר מובן). עם זאת, היתרון הוא שיש וצריך להשאיר מקום להתבלבל, לשהות בלא ברור, בעמום, בלא ודאי, ולהשאיר מרווח חוויה ומחשבה עצמאית לצופה״.


נקודת היפוך // גל מלניק; אוצרת: עדנה מושנזון

מיקום: פארק שתולים, רחוב הבלונים 89. מיצב בן שבעה פסלים בגבוה של כ־3 מטרים, מגזרות מתכת וצבע תעשייתי

״מקבץ של שבעה פסלים צבעוניים, גדולי ממדים, מאת האמנית גל מלניק, מוצב ברחבת הכניסה לפארק שתולים, פארק רחב ידיים, עתיר אפשרויות בילוי, נופש וספורט״, מסבירה האוצרת עדנה מושנזון. ״הכותרת שנתנה מלניק למיצב, ׳נקודת היפוך׳, מציינת את הזמן במהלך השנה שבו הנטייה של ציר כדור הארץ מגיעה לשיאה מול השמש, ובו נמדדים היום הארוך ביותר והיום הקצר ביותר בשנה – לחילופין – בשני חלקי כדור הארץ. הכותרת מאפשרת לחשוב על מקבץ הפסלים גם כאתר טקסי, אתר ארכיאולוגי עתידי מסתורי.

״ההליכה סביב הפסלים וביניהם מגלה מצד אחד צבר בנינים רבי קומות, שכונה מתוכננת היטב בבניה חדשה, מודרנית, שצמחה לצד שכונות בבניה מאולתרת ומגובבת (שכונת עזרא ושכונת הארגזים) ומצד אחר שבילי הליכה ושבילי אופניים המובילים אל פארק, מדשאות ועצי צל ומגרשי משחקים וספורט. בתוך כך הופך הצופה לחלק פעיל ומפעיל של המערך הפיסולי. המיצב כולו מהווה נקודת מעבר בין המרחב הפרטי לציבורי, בין המציאות לדמיון ובין הסביבה האורבנית אל הטבע״.

גל מלניק, נקודת היפוך. צילומים: יעל צור

גל מלניק, נקודת היפוך


הישנים // יעל פרנק; אוצרת: ורדית גרוס

מיקום: שדרות שאול המלך פינת מנחם בגין. פסלי ברונזה ואבן (זוג חתולים ענקיים ישנים יצוקים ברונזה, וזוג בסיסי אבן עם החריטה ״כן״ ו״לא״)

״ליעל פרנק יש מערכת יחסים מורכבת עם חתולים״, מספרת האוצרת ורדית גרוס. ״מצד אחד – הם כיכבו בהרבה מהעבודות האחרונות שלה. מצד שני היא לא נמסה מכל חתלתול שמבקש להתרפק על ברכיה. במבט החודר, המפוקח והמשועשע שלה היא רואה מעבר לגוש הפרווה גם את מה שמסתתר מאחורי המתיקות. פסל הרחוב שבמרכזו שני חתולי רחוב, מוצב בצומת הרחובות שאול המלך ודרך בגין. הפדסטלים עומדים מתחת לדירה שהיא גרה בה עד לא מזמן, לא רחוק מבית הספר היסודי שלי, קרוב למקום שבו אני גרה היום, עם שתי החתולות הפרטיות שלי, בסמוך למאות חתולי רחוב שחוצים את רחובות העיר יום יום.

״בשנת 2020, בשיאה של מגפת הקורונה, עבדתי עם יעל על פסל החוצות הראשון שלה – In a Nutshell. זהו פסל של עץ דקל שאיבד את כוחותיו, גזעו התכופף והוא נראה כאילו הוא עומד ליפול מהגג של בנין ארטפורט בדרום תל אביב. פרנק ראתה את הייאוש בו מצוי העץ, בדיוק כמו שהיא ראתה את ההוד והדר השמור לחתולי הרחוב המקומיים – בעלי הבית האמיתיים של העיר.

״הגיוני שתל אביב תציב שני חתולים במקום אריות בשעריה, והגיוני שהחתולים האלו יירדמו בשמירה. האדישות שלהם, שמדביקה גם רבים מתושבי העיר שבה הם שולטים, מאפשרת להם להתלבט בין ׳כן׳ ו׳לא׳ בלי צורך להחליט, בלי צורך להתחייב, בלי שום רצון להתמסר. לרצות גם וגם. לא לדעת מה הפתרון הנכון. לא לדעת אם בכלל יש כזה. החתולים מתעלמים מצפירות האוטובוסים בצומת, מהולכי הרגל שיצאו הרגע מתחנת הרכבת, מהמפגינים שעוברים על פניהם לכל הכיוונים. הם מנמנמים על הפדסטל האירופאי, לא מבטיחים לנו כלום, ומזכירים לנו – אם לרגע נזקקנו לתזכורת – שאף אחד לא באמת שומר עלינו״.

יעל פרנק, הישנים

יעל פרנק, הישנים


Backyard // אורי קצנשטיין; אוצר: אודי אלדמן

מיקום: בית המכס, רחוב הרכבת. פסל עשוי אלומיניום צבוע בצבע זרחני ובו דימוי ראשו וידו של האמן

״זהו העתק של פסל זהה שיצר האמן בחייו ונמצא באוסף מוזיאון תל אביב״, מסביר האוצר אודי אדלמן. ״בפסל ראשו וידו של האמן בצבע זרחני ובתנוחת האזנה לקולות הנשמעים, מקרוב ומרחוק. דמות האמן צופה אל מעבר לאופק, ראשו וידו בתנוחת האזנה אל הקולות המרוחקים, אל העתיד לבוא.

״הבחירה בפסל של אורי קצנשטיין היתה מאוד טבעית עבורי לפרויקט. קצנשטיין היה אמן רב־תחומי ייחודי בעושר היצירה שלו. הוא יצר בפיסול, סאונד, וידאו, פרפורמנס ובחיבורים ביניהם. עבדות הפיסול שלו התאפיינה ביצירת דימויים אנדרוגנים וחוצניים ועסקה בדימוי העצמי, בחריגות ובפניה לעתיד. קצנשטיין נפטר במפתיע לפני ארבע שנים והשאיר אחריו סדרת עבודות המתבוננות אל מעבר לרגע הנוכחי. כך גם בפסל המוצב ליד בית המכס, כשראשו וידו מוטים בהאזנה לקולות מרוחקים, אולי לזמן אחר, וצבעו הזרחני בולט במרחב וממקד מחווה פשוטה כהקשבה אינסופית״.

אורי קצנשטיין, Backyard

אורי קצנשטיין, Backyard


birds

כיפה // מחמוד קייס; אוצרת: איה מירון

מיקום: הכיכר על שם שייח באסם אבו זייד, יפו. מיצב בצורת כיפה עשוי פלדת קורטן

״כל פסל הוא סיפור בפני עצמו, וסביבתו הלא נייטרלית של פסל חוץ היא חלק מהסיפור״, אומרת האוצרת איה מירון. ״את העבודה מיקמנו בצומת מיוחד ביפו. בכיכר על שם שייח באסם אבו זייד, איש של רוח ומעשה ומי שהיה סמכות דתית־מוסלמית עליונה ביפו. הכיכר נמצאת בחיבור בין שני רחובות: רחוב יהודה הימית ששמו ניתן בעקבות כיתוב על מטבע רומי שהוטבע לכאורה לרגל הכיבוש השני של יפו בידי הרומאים, ולימים הוכרז כמזוייף; ורחוב יהודה מרגוזה, על שם הרב שהיה ממייסדי את הקהילה היהודית ביפו בשלהי השלטון התורכי.

״צורת הכיפה של מחמוד קייס – מאפיין מרכזי של מבני מגורים ומבני דת עתיקים באיזור הים התיכון – מורכבת ממארג מוקפד של דגמי ערבסק. החללים הריקים משקפים את כיפת השמיים, צללי הערבסק מוטלים על האדמה והפסל כלו הוא כמו תכשיט השואף להרמוניה״.

מחמוד קייס, כיפה

מחמוד קייס, כיפה


מגדלור // הילה טוני נבוק; אוצרת: סמדר שינדלר

מיקום: מול תחנת הרכבת סבידור מרכז. פסל בגובה 7 מטרים עשוי חומרים מודולריים וסוככי מרקיזות

״הפסל, בגובה 7 מטרים, עשוי מחומרים מודולריים, צבעוניים ויומיומיים ומורכב מחמישה סוככי מרקיזות צבעוניים, תל אביביים מאוד, שהורכבו זה על גבי זה״, מסבירה האוצרת סמדר שינדלר. ״הוא ממוקם על ציר התנועה המרכזי על פרשת דרכים, ביציאה מתחנת הרכבת הקלה ברחוב ארלוזורוב, מול תחנת הרכבת סבידור מרכז ותחנת האוטובוסים מסוף 2000.

״את היכולת של הילה טוני נבוק ליצור עבודות חומריות, צבעוניות, מלאות הומור, מבריקות ומפתיעות הכרתי בעבודה על התערוכה ׳הרחבות׳ באטליה שמי בקיבוץ כברי, שאותה אצרתי. במסגרת אירועי ׳אוהבים אמנות׳ עבדנו על ׳הרחבה בסמטה׳ – תערוכת המשך קצרה בקונטקסט עירוני – הרחבה לשני פסלים של יחיאל שמי בסמטת מיכה. העבודה על פסל חדש למרחב הציבורי הייתה עבורי ועבורנו מפגש מחודש ומסע מאתגר שבו לא יודעים בדיוק לאן הולכים, ומה יקרה בדרך. הן בגלל היציאה מהחלל הפנימי המוכר למקום ללא גבולות, והן משום שבהצבת פסל במרחב הציבורי בחירת המיקום והצורך לחשוב על הקיום שלו במרחב לאורך שנים מציבים אתגרים מסדר גודל שונה.

״הפסל, שנקרא במקור ׳מרקיזות׳, בולט הן בחומריות והן בצבעוניות שלו. יש בו שילוב בין המופשט לבין אנושיות יומיומית וחום. יש בו תנועה ומתח מובנה בין הקווים הישרים למרקיזות המעוגלות שעוד אפשר לראותן בכמה מקומות בעיר; זיכרון לעירוניות תל אביבית בטוויסט מלא הומור ואנושיות. בשעות הערב, כשאורות הפסל נדלקים וכבים לסירוגין, הוא מספר את סיפוריהם של האנשים הגרים בבתים משותפים.

״עוד בילדותי הוקסמתי כשהייתי רואה בשעות הערב את משחקי האורות הנדלקים בדירות ובחדרי הבתים. גם בפסל יש תחושה שמישהו נמצא שם והדליק את האור. המיקום של הפסל מיוחד בכך שהוא משנה בנוכחותו לחלוטין את האווירה באזור ונראה אחרת מכל פינה ומכל זווית. הוא מקבל את פני היורדים לרכבת ומציץ אל העולים מהרכבת הקלה ומסמן מקום״.

הילה טוני נבוק, מגדלור. צילומים: טל ניסים

הילה טוני נבוק, מגדלור. צילומים: טל ניסים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מאי

    שלחתם את הפסל המופלא של ליאורה קפלן ממש צמוד לחניון בית הדר

  2. עליזה ארליק

    רק שלא יקשקשו עליהם!!!!

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden