איל רז // קיצונים משני הצדדים

הביטוי ״קיצונים משני הצדדים״ מייצג נטייה ליצור סימטריה בין המחנות הפוליטיים בישראל. אבל עד כמה שני הצדדים באמת דומים בקיצוניות שלהם? האם הסימטריה שבביטוי קיימת גם במציאות? 

אפשר להשוות קיצוניות פוליטית בדרכים רבות – בין פוליטיקאים או אזרחים, אמירות, פעולות, מטרות או כיסוי תקשורתי. מתוך ההתלבטויות הגדרתי מטרה ושיטת פעולה. המטרה: לבחון האם הסימטריה שמייחסים לצדדים הפוליטיים בישראל תואמת את המציאות. שיטת הפעולה: להשוות בין פעולות פוליטיות קיצוניות של שני המחנות, ולהציג בעזרת הנתונים את הפערים המתקבלים.

לאורך כל החוויה, חוצץ מרכזי מחלק את המסך לשני צדדים שווים. הטקסט ענייני ותיאורי, ללא שפה רגשית או שיפוטית, כדי לתת לנתונים לעמוד במרכז ולהשאיר את הפרשנות למשתמש, והרקע הלבן נועד ליצור תחושה ניטרלית ומאופקת

קוראים לי איל רז, אני בן 31 מתל אביב, סטודנט שנה ד׳ בבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר ומתופף בלהקת ״כת הסוריקט״ (עושים חתונות, בר מצוות, והלוויות). בשנה השלישית בשנקר השתתפתי בקורס חובה שתכננתי להשקיע בו רק את המינימום הנדרש בשביל לעבור. איכשהו, זה נגמר בשיתוף פעולה עם ״העין השביעית״ ובפרסום הפרויקט קיצונים משני הצדדים באתר העיתון. 

הדרישה בקורס הייתה ליצור פרויקט עיצובי שקשור לישראל. בחרתי לעסוק בנטייה לייחס סימטריה לפעולות של המחנות הפוליטיים, והתחלתי מכותרת: ״קיצונים משני הצדדים״. באותו סמסטר למדתי גם בקורס ״עיצוב מידע״ עם מושון זר־אביב. סיפרתי לו על הרעיון כדי לשמוע מה דעתו, וככה מצאתי את עצמי עובד על אותו פרויקט בשני קורסים.

אחרי הסמסטר המשכתי לפתח את הפרויקט בליוויו של מושון כמורה פרטי ומנטור. במהלך הקיץ נכנסנו לשיתוף פעולה עם עיתון ״העין השביעית״, שצירפו אלינו את הכתב אורן פרסיקו כדי להעלות את הרף העיתונאי של הפרויקט לקראת פרסום.

כשאנשים אומרים קיצונים משני הצדדים, למי הם מתכוונים

כותרת הפרויקט הנחתה בחירות רבות בעיצוב ובתוכן. לאורך כל החוויה, חוצץ מרכזי מחלק את המסך לשני צדדים שווים. הטקסט ענייני ותיאורי, ללא שפה רגשית או שיפוטית, כדי לתת לנתונים לעמוד במרכז ולהשאיר את הפרשנות למשתמש, והרקע הלבן נועד ליצור תחושה ניטרלית ומאופקת.

הנרטיב מתקדם מהמאקרו למיקרו – מהמחנות הפוליטיים לקבוצות המרכיבות אותם, לפעולות שלהן. הריבועים הצבעוניים – המייצגים קבוצות פוליטיות – מתחלקים בין קואליציית נתניהו לגוש השינוי. בחרתי לא להשתמש במונחים ״מחנה השמאל״ ו״מחנה הימין״, כי לדעתי הם לא משקפים את המציאות הפוליטית כיום, ובכל זאת, המיקום של המחנות על המסך שומר על הרמיזה. 

התלבטויות על מונחים ומושגים ליוו את כל תהליך העבודה על הפרויקט. בשיתוף הפעולה עם ״העין השביעית״, מושון, אורן ואני דייקנו כל מילה כדי שהניסוח יתאר את הקבוצות ואת פעולותיהן בלי להכתיב לקורא איך לשפוט אותן.

אחרי ביסוס המחנות בשני צידי המסך, מוצגות הקבוצות שבהן מתמקד הפרויקט והסיבה לבחירתן. לכל קבוצה שויך צבע משלה. עוצמת הצבעים דומה כדי לא להבליט קבוצה מסוימת או ליצור היררכיה ביניהן. חלק מהצבעים נבחרו מתוך הקשר פוליטי או חברתי – כתום למתנחלים בעקבות המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שחור לחרדים בגלל הלבוש – וחלק משיקולים עיצוביים וממשקיים.

בבחירת הקבוצות להשוואה שאלתי את עצמי: ״כשאנשים אומרים קיצונים משני הצדדים, למי הם מתכוונים?״. בבחירת שמות הקבוצות השתדלתי לא להכליל קבוצות אוכלוסייה שלמות כמו ״מתנחלים״, ״ערבים״ או ״חרדים״, אלא לציין את הקבוצות הפעילות פוליטית בתוכן.

העברת הקבוצות לשני צידי המסך בהמשך נועדה למקם אותן כמקרא נגיש ובולט. במקביל, התנועה מהמרכז לקצוות המסך הדהדה גם את הרעיון של קצוות פוליטיים והמחישה את הטקסט הנלווה.

האם פעולה של אדם אחד שווה לפעולה של מאות אלפי אנשים

ברגע השיא החזותי הראשון, הפעולות הפוליטיות מתהוות לאורך ציר הזמן, כשכל פעולה מיוצגת בריבוע בצבע הקבוצה שביצעה אותה. בחרתי להתחיל בתחילת 2023, עם תחילת המחאה נגד המהפכה המשפטית של יריב לוין – הנקודה שבה התרחב השיח שהציג קבוצות בגוש השינוי כקיצוניות. על הציר מסומנים ציוני דרך שנבחרו כדי להסביר עליות וירידות בפעילות המחנות והקבוצות.

המחשת מספר המשתתפים בכל פעולה, נוספה בעקבות ביקורת עיתונאית שקיבלנו מהעיתונאי שאול אמסטרדמסקי (שלימד דאטה ג׳ורנליזם בשנקר לפני עשור), ויצרה אתגר עיצובי משמעותי. בהתחלה ניסיתי למפות את מספר המשתתפים, באופן טבעי, לגודל הריבוע, אבל הגדלים השונים פגעו בקריאות ציר הזמן וביכולת לזהות בו דפוסים. 

בסוף החלטתי להציג את גודל האירוע בפני המשתמש כשיבחר לצלול לפרטיו. כמו כן, הקדשתי חלק נפרד בפרויקט להבדלים בגודל האירועים, והוספתי אפשרות להציג אותם גם בהשוואה הערכית בין הפעולות – בשביל שקיפות מלאה.

בשלב ההשוואה המשתמש מתבקש לגרור למרכז המסך פעולות שנחשבות לקיצוניות בעיניו. האפשרויות נעות מהפגנה לא אלימה ועד פוגרום, ומוצגות ללא היררכיה חזותית או סדר שמרמז על חומרתן.

ההחלטה אלו פעולות קיצוניות נשארת בידי המשתמש. בחרתי באינטראקציה הזו כדי שהמשתמש יבחן את החברה הישראלית דרך סולם הערכים שלו, במקום שאכפה עליו את שלי – ויתמודד עם משמעות הבחירות שלו כשהן מיושמות על הפעולות של שני המחנות.

ההחלטה אלו פעולות קיצוניות נשארת בידי המשתמש. בחרתי באינטראקציה הזו כדי שהמשתמש יבחן את החברה הישראלית דרך סולם הערכים שלו, במקום שאכפה עליו את שלי – ויתמודד עם משמעות הבחירות שלו כשהן מיושמות על הפעולות של שני המחנות

עם כל סוג פעולה שהמשתמש בוחר, הריבועים שמייצגים אירועים מסוג זה מרחפים מתחתית המסך ומתארגנים בשתי עמודות, אחת לכל מחנה. כשנבחרות פעולות כמו תקיפות ופוגרומים, הפער הולך ונבנה מול העיניים: אלפי ריבועים מימין, לעומת עשרות או מאות משמאל. זה רגע השיא החזותי והרעיוני של הפרויקט – המשתמש רואה מה מתקבל כשההגדרה שלו לקיצוניות מוחלת על שני המחנות באותו אופן.

כשצוללים לתוך האירועים עצמם, התיאורים האלימים עומדים במתח מול הרקע הלבן והסטרילי והריבועים המאורגנים. מה שמרחוק נראה כמו עוד יחידה בגרף מתגלה מקרוב כאירוע ממשי שבו אנשים פגעו ונפגעו.

במובייל, המסך הצר הקשה על שמירת המרווח במרכז וההשוואה בין המחנות. גם האינטראקציות הותאמו למגע: ריחוף הפך ללחיצה ממושכת והמקרא עבר לתחתית המסך. ידעתי שהרבה מהקוראים יגיעו מלינק בוואטסאפ, ולכן חוויית המובייל הייתה צריכה להיות טובה כמו בדסקטופ.

העבודה על הפרויקט כללה עבודה צמודה עם Claude Code בעיצוב ובפיתוח, ועם שרתים של OpenAI בעיבוד הנתונים. העבודה עם הכלים האלה עלולה לגרום ליוצרים להפסיק לחשוב ולהסתפק בעבודות בינוניות, והיא יכולה לאפשר להם להוציא רעיונות לפועל בהיקפים שעד לא מזמן נראו דמיוניים. אבל זה דורש להוביל את המכונה, לבדוק אותה ולקבל החלטות בעצמך, במקום ללכת אחריה.

איך הגעתי להתעסק בזה (כאילו שמישהו שאל)

רוב חיי לא התעניינתי בפוליטיקה. גם כשהוכרזה המהפכה המשפטית לא לקחתי את זה קשה מדי – חשבתי שכל הפוליטיקאים גרועים וכל אחד מקדם את האג׳נדות שלו. בכל זאת הלכתי להפגנה הראשונה בהבימה, לא סגור למה. 

מה שעורר אותי היו דווקא התגובות של חברי הקואליציה להפגנה – שחטאה היחיד היה התנגדות לממשלה ולמדיניותה. תוך יום נהפכנו לבוגדים, אנרכיסטים ופורעים. הבנתי שאנחנו מתמודדים עם הנהגה שרואה גם במחאה לגיטימית כאיום לא מקובל.

השנים האחרונות בישראל התאפיינו באלימות, באי־ציות לחוק, בהתנערות מאחריות ובמיטוט יסודות המדינה מצד מחנה אחד, במאבק נואש לשמור על אותם יסודות דמוקרטיים מצד המחנה השני, וביצירת סימטריה מזויפת ביניהם מצד מי שממקמים את עצמם במרכז – שטוענים שהבעיה היא ״קיצונים משני הצדדים״.

אז לכו תסתכלו ותחוו את הפרויקט, תשפטו בעצמכם, וצאו להצביע.