הרשימה המשותפת // 29.10.26
נטליה זורבובה בגלריה שלוש
״החדר הכחול״, תערוכת יחיד לנטליה זורבובה, תפתח הערב (29.10) בגלריה שלוש ביפו העתיקה (אוצרת: נירה יצחקי). בתערוכה ממשיכה זורבובה את מסעה בתוך שפת הציור ובוחנת איך החיים ב״מקום אחר״ מסוגלים להטות את מורשת האוונגרד האירופי של המאה ה־20 ולהעניק לה פנים חדשות.
ציוריה עוסקים בחייה – פינות ביתה, הנוף הנשקף מחלונותיה והרחובות הסמוכים – ובמקביל מדברים בשפת האימפרסיוניזם והפוסט־אימפרסיוניזם, שאת ציוריהם הכירה בילדותה במוזיאון פושקין במוסקבה, עיר הולדתה. במרכז התערוכה עומד הדיאלוג עם מאטיס. העבודות תלויות על קירות הסלע החשופים של חלל הגלריה, כעדות לכך שהציור, כמו השפה עצמה, ממשיך להתפתח ולהיוולד מחדש.
נטליה זורבובה בגלריה שלוש. צילומים: לנה גומון
הרן כסלו בגלריה חנה
״אמא.אדמה״, תערוכת יחיד להרן כסלו, תפתח הערב (29.10) בגלריה חנה בשדרות (אוצר: רון ברטוש). התערוכה נפתחת סמוך לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר, לטבח בקיבוץ בארי, שבו נולד כסלו וגדל, ולמלחמה שנמשכת מאז. שמה מרמז על שני אובדנים המלווים את חייו: אובדן אמו בילדותו ואובדן בארי ואדמתה בבגרותו, והנקודה שבין שתי המילים מסמנת את השבר ביחס למיתוס של אמא־אדמה.
בעבודות החדשות מתחלפת הגישה הנטועה בנוף הממשי בדרגת הפשטה גבוהה עוד יותר. הבטון, המזוהה עם הממ״ד שבו שהתה משפחתו של כסלו באותו יום, נכנס אל הציור והופך לחומר ציורי, ובתוכו מתקיים המתח שבין הגעגוע והאהבה לבית לבין הכעס ואובדן האמון בהגנה שהבית אמור היה להעניק.
הרן כסלו בגלריה חנה. צילומים: מ״ל
איך זה גוף בגלריה בנימין
התערוכה ״איך זה גוף״ תפתח הערב (29.10) בגלריה בנימין בתל אביב (אוצר: אופק קנפו), ותפגיש חמישה אמנים צעירים, המבקשים לבחון איך הגוף נראה, נקרא ונשמע באמצעות צורות התבוננות שונות. הגוף, לשיטת התערוכה, אינו מתקיים מחוץ לתרבות אלא נושא עליו את עקבותיה: תפיסות של יופי, מגדר, בריאות, זהות, זיכרון ואידאולוגיה.
במקום להציג את הגוף בשלמותו מתקבלים בתערוכה גב, פנים, קול, פה, צללית, חומר והעדר – חלקים המרכיבים גוף הנמסר לצופה לא כאובייקט שלם ויציב, אלא כדבר חלקי, משתנה וחמקמק.
איה הינדה קפלון בגלריה בנימין. צילומים: מ״ל
נגה דיוויס
נגה אלקיים
דיאנה קוגן בגלריה העירונית כפר סבא
״מעבר לשדה הראייה״, תערוכת יחיד לדיאנה קוגן, תפתח מחר (30.10) בגלריה העירונית כפר סבא (אוצרת: הדסה כהן). התערוכה מציגה מקבץ רחב ורב־מדיומלי מעבודותיה של קוגן, ומתחילה ברגע שבו היד נוגעת בטבע, עוד לפני שהעין מבינה מה עומד מולה: קוגן משרטטת אבן, לשה עיסת נייר, מטביעה ענף במכבש דפוס ולוחצת עיפרון על משטח מחוספס.
בלב התערוכה עומד יער שנבנה כדי שיחוו אותו לאט, כמו היערות שבהן קוגן משוטטת. אבנים, גזעים שקרסו ומעברים צרים בסבך עוברים אצלה הפשטה וניכוס, עד שנוצר נוף שאי אפשר למקם, נושא בתוכו אובדן ומחפש את מה שיצמח מן הגדם. היער עשוי כמעט כולו בשחור ולבן, ומתגבש במרווחים שבין העבודות, בתפר שבין נוכחות להיעלמות.
דיאנה קוגן בגלריה העירונית כפר סבא. צילומים: דניאל חנוך
גיל גורן, שרון פוליאקין ואדית רוזנפלד במוזיאון וילפריד
שלוש תערוכות יחיד ייפתחו מחר (30.10) במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע (אוצרות: שיר מלר־ימגוצ׳י וענת טורבוביץ). ״כתם עיוור״ של גיל גורן – תערוכת פרס דורות, היא מיצב רב־תחומי המשלב תבליטי נייר, ציור בדיו והקרנות וידיאו, שבו ניצב העתק שברירי מנייר של פסל הארי השואג מתל חי, המשתקף בבריכת מים והופך לבבואה מתעתעת, המעוררת שאלות על כוח, עיוורון ופגיעות.
ב״דימויי רפאים״ של שרון פוליאקין מוצגים הדפסים, רישומים ואובייקטים פיסוליים לבנים, הנעים בין הופעה להיעלמות, בעקבות התבוננות בצידם האחורי והדהוי של חיתוכי עץ יפניים מאוסף המוזיאון. ״ויהי״ של אדית רוזנפלד עומדת בסימן כוחה הבורא של המילה, ומפגישה בין זהותה היהודית של רוזנפלד לתרבות היפנית שבה גדלה, בשפה המשלבת קרמיקה וקליגרפיה יפנית.
גיל גורן במוזיאון וילפריד. צילום: מ״ל
שרון פוליאקין. צילום: אבי חי
אדית רוזנפלד. צילום: אבי חי
דרורה דומיני, ליאור גריידי ומיכאל גיטלין בגלריה גבעון
שלוש תערוכות יחיד ייפתחו בשבת (31.10) בגלריה גבעון בתל אביב: תערוכת היחיד לדרורה דומיני, בעקבות השקת הכרך הרביעי בסדרת ״מחברת הזהב״ של המחלקה לאמנות בבצלאל והוצאת אסיה, המוקדש ליצירתה ולתרומתה לפיסול הישראלי.
תערוכת יחיד לליאור גריידי שמשתמש בחפצים יומיומיים ובטקסטיל כדי לעורר שאלות של זהות ושייכות; ותערוכת יחיד למיכאל גיטלין שבוחן את היחסים שבין הצורה לחומר הפיסולי. שלושת האמנים, השונים זה מזה בשפתם האמנותית, מזמינים מבט מחודש על המוכר ועל האפשרות להעניק לו כוחות ומשמעויות חדשות.
דרורה דומיני בגלריה גבעון. צילומים: מ״ל
ליאור גריידי
מיכאל גיטלין
יגאל עוזרי בגלריה זימאק
Road Trip (מסע בדרכים), תערוכת יחיד ליגאל עוזרי, מוצגת בגלריה זימאק בתל אביב. בתערוכה הופך עוזרי את הנוף האמריקאי לבמה לבחינת המיתולוגיה של החלום האמריקאי, ומציב סמלים מוכרים של ה״אמריקנה״: הדרך הפתוחה, אדריכלות אייקונית, נופי צד־דרך ורגעים חולפים של חיי היומיום באמריקה. המסע בדרכים הופך למטאפורה לחופש, לאפשרויות ולגילוי.
עוזרי, שנולד בישראל והיגר עם משפחתו לניו יורק, מטעין את המיתוס במשמעות אישית: המסע ברחבי אמריקה הוא המשך למסעו שלו מן המוכר אל הבלתי נודע. בציורים הפוטו־ריאליסטיים, המרונדרים בדיוק רב עד שהם נראים בראשיתם כצילומים, תחנות דלק, דיינרים ומכוניות מתפקדים כחלקיקים מתוך סיפור חזותי רחב יותר, שבו מציאות ופנטזיה מתקיימות זו לצד זו.
יגאל עוזרי בגלריה זימאק. צילומים: פריתווי ראתור
