הציור כארכיאולוגיה עצמית: ציבי גבע בשלוש תערוכות וספר חדש

״כתיבה על אודות הציור, על העבודות שכבר עשית, היא מלכתחילה התבוננות אחרת: אני יוצא מהפנים ומתבונן בו מבחוץ״, כותב ציבי גבע בטקסט ״על אודות הציור״ בספרו החדש ״אלבום״ (הוצאת לוין). ״האם אני זוכר משהו? מה הולך איתי מאז? (…) לכן זה מסובך ודורש איזו הבנה, בכל רגע, לא רק על מה אני מדבר אלא גם מאיפה, מאיזה מקום אני מדבר״. 

המקום הזה נמצא קונספטואלית בדרך ארוכה – מהילדות בקיבוץ, דרך השנים בניו יורק ועל הקו ועד הסטודיו הגדול שלו בדרום תל אביב; ופיזית מתפזר בימים אלה בין שלושה חללי תצוגה: פרטר בתל אביב, שם הוא מציג את התערוכה ״כחול״ (אוצר: רועי ברנד); המשכן לאמנות עין חרוד, שם הוא מציג את התערוכה ״צל הרים כהרים״ (אוצר: אבי לובין); וגלריה דנה ביד מרדכי, שבה הוא מציג את התערוכה ״ציפורי אוקטובר״ (אוצרת: רווית הררי).

״טריפטיכון התערוכות״ הזה, כהגדרתו, לא קרה במתכוון, אבל הוא כן מייצג את מהלכי העבודה שלו. ״כל תערוכה היא ספציפית, ומחזיקה קבוצה מסוימת של עבודות מתוך כל העשייה שלי. מבחינתי זה מחזיק את הפיצול המובנה שקיים בתוך העבודה, שבו דבר משפיע על דבר. זה יוצא גם בדיוק במקביל לספר, שבנוי כקולאז׳ עשיר של דברים – שום דבר לא עומד רק בפני עצמו. זוהי הטרוגניות שהיא גם מבנית וגם אקוויבלנטית לספר״.

על הספר עבד גבע עם המעצב מיכאל גורדון כשש שנים. ״הוא תמהיל של עבודות ושל טקסטים שכתבתי על אמנות, חלקם בני יותר מ־30 שנה. יש בו שיחות עם יונה פישר ואחרים, טקסטים אישיים, ממוארים, זכרונות ופרגמנטים רציתי לעשות את הספר הזה כי הוא תוצר מרובד ומורכב של אותה מבניות ושל אותו סוג מחשבה שאופיינית לאמנות שלי לאורך השנים. 

בעבודה שלי יש חפירות ובנייה – גם לקומות מינוס וגם לקומות פלוס. מצאתי שמה שקורה לי עם ציור דומה למה שאני עושה עם אובייקטים נטושים, ודומה ולעבודות הסייט ספסיפיק, שהן עבודות הוליסטיות שכוללות הכל

״בעבודה שלי יש חפירות ובנייה – גם לקומות מינוס וגם לקומות פלוס. מצאתי שמה שקורה לי עם ציור דומה למה שאני עושה עם אובייקטים נטושים, ודומה ולעבודות הסייט ספסיפיק, שהן עבודות הוליסטיות שכוללות הכל. בשנים האחרונות, בעיקר מאז הקורונה, התחלתי להשתמש הרבה בקולאז׳ גם בציור. 

״הציורים, גם חלק מאלה שמוצגים עכשיו בפרטר, לדוגמה, מכילים פרגמנטים של עבודות מהעבר שלי. עבודות לא גמורות, או כאלו ששמתי בצד, שהיה לי סימן שאלה לגביהן. אני חותך וממחזר אותן ושותל בעבודה החדשה. כך גם עבודה בת נניח 15 שלי נתפסת מבחינתי כמו אובייקט נטוש, ואם היא אובייקט נטוש – אני בוחר שלא לקדש אותה. פעולת הציור נהיית סוג של ארכיאולוגיה עצמית, מבט תוך נפשי ועל־זמני״. 

הספר יושב על התפר שבין ספר אמן לטקסט־בוק. ״הוא ספר אמן במידה רבה, אבל הטקסטים, כמו עבודות האמנות, מרפרפים בין אופני כתיבה ותדרי שפה שונים: מצד אחד מחוות פשוטות, ישירות, מינימליסטיות, ממש לספר סיפור; ומצד שני תובנות על אמנות, ציטוטים, וצלילות לשכבות עומק.

״במשך השנים חיפשתי את הקול שלי בכתיבה. כשאני כותב על אמנות (בין השאר, במשך עשור במערכת של המגזין ״סטודיו״), אני מנסה להתרחק מכתיבה ז׳אנריסטית שהיא סתומה ולא קריאה – האתגר הוא להיות פשוט ועמוק בו זמנית.

״בטקסטים האישיים הייתה לי אמביציה להתרחק מכתיבה שיש בה שומן ספרותי, מילולי – ללכת לשפה רזה, חסכונית, לצד ריבוד ומורכבות.  רות׳קו אמר פעם, כשנשאל מה הוא מחפש בציור שלו, ׳ביטוי פשוט של מחשבות מורכבות׳. אני מוצא שיש בזה גם איזו אמת שיכולה להיות קשורה גם לכתיבה״.

חיבור בין אמנות וחיים

על הספר עבד עם העורכות סלין אסייג ונועה שובל, והמעצב מיכאל גורדון, שהוא לדבריו ״גאון, לא רק עיצובי אלא אדם חושב שהעמדה שלו מאוד אינטלקטואלית. הטיפול בספר היה טיפול הוליסטי, ממש עבודת אמנות, והתמזל מזלי שהיו לי שותפים כאלה לדרך – ביניהן גם האסיסטנטיות שלי, טליה שליט ואביטל ענבר. ניסינו ליצור אובייקט שהוא אקוויולנטי, נכון גם לאופן שבו אני חושב על אמנות, ואיך קורה אצלי החיבור הזה בין אמנות וחיים״.

גבע (74), הוא אחד האמנים הבכירים בארץ בעשורים האחרונים. הוא נולד וגדל בקיבוץ עין שמר, אביו היה אדריכל ואחיו הגדול הוא האמן אביטל גבע. הוא למד במכון אבני ובמדרשה, ובשנות ה־80 הגיע לראשונה לניו יורק, שם חי במשך תקופה ומאז חי על הקו. הוא עדיין מחזיק סטודיו בניו יורק, למרות שמאז הקורונה הוא מגיע לשם בתדירות נמוכה יותר.

בשנת 2015 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה עם התערוכה ״ארכיאולוגיה של ההווה״ (אוצרת: הדס מאור). הוא אב לשלושה ילדים (ביניהן האמנית מיכל גבע), שאצלה גם שהה בזמן שטיל איראני החריב את ביתו שברמת אביב בשנה שעברה.

במהלך השנים הציג אינספור תערוכות ופרויקטים בארץ ובחו״ל, ועל מהלך עבודתו במהלך השנים הוא אומר ״העבודה שלי מתפתחת לאורך השנים במספר ערוצים. במבט על – היא נראית כמו סוג של פוליפוניה. היא כוללת ציור, עבודה על אובייקטים נטושים ועבודות סייט ספיסיפיק – שלושה ערוצים שזולגים ושמשפיעים אחד על השני. זו צמה, אבל כזו שהיא פיתוח רב־ערוצי וריזומטי של מחשבות״. 

ב״כחול״, שמוצגת בימים אלה בפרטר, הוא מציג חמש עבודות ציור גדולות. אחת העבודות, ״חדר המכונות של האהבה״, מכילה בתוכה קרעי ציור שהוא צייר בכיתה ח׳. ״הרשיתי לעצמי עכשיו לקרוע אותו כי הצבעוניות והכתמיות עבדו נכון. זהכמו תבלין סודי שנכנס לתוך הסלט הכחול״.

מאיפה הגיע הכחול? זה לא צבע שאופייני לעבודות שלך. 

״הכחול המסוים הזה הוא צבע של קירות, שהשתמשתי בו לעבודה שעשיתי בתערוכה ׳בעיות השעה׳ ב־2018, שאצר דורון רבינא בביתן הלנה רובינשטיין. יש שם כמה כחולים – כחול הפועל וכחול טורקיז, כחול יהודי וכחול ערבי. השתמשתי בצבעים שקניתי בחנות לצבעי קירות, ונשארו לי קופסאות צבע הצבע הזה נשאר שנים בדליים סגורים, ועכשיו הרגיש לי נכון להשתמש בו, זה בא באינטואיציה של הרגע״.

העבודות שמוצגות בפרטר הן כולן מהארבע־חמש שנים האחרונים, שלוש מתוכן ממש מהחודשים האחרונים. התערוכה ביד מרדכי, לעומת זאת, היא ״תזמור של עבודות מתקופות שונות״, וזו בעין חרוד ״מחברת קבוצה מסוימת ביצירה שלי שראשיתה בציורי ההרים שיצרתי לתערוכה ׳תל דברים׳ במוזיאון תל אביב (2008, אוצרת: הדס מאור), יחד עם עבודות שלא הוצגו בארץ לפני כן, וכן הוצגו בגרמניה, איטליה ורוסיה. נוספו להן כמה עבודות חדשות. אלה ציורים מופשטים ברובם שדימוי ההר מופיע בהם פה ושם״.

לא יכולתי לצייר במשך כמה חודשים. היה בי דכדוך עמוק, הרגשתי ש לאבל צריך לתת מקום וזמן, עד שהחיים והנפש מוצאים, בונים פתרונות. זהו תהליך איטי של החלמה, והתוצרים שלו אינם מובהקים

ההר נכנס לעבודה שלו כדימוי עוד קודם, בתערוכה ״מאונט אנלוג״ שהציג בגלריה של המדרשה ב־2006 (אוצר: דורון רבינא). שם התערוכה הגיע מספרו של הסופר הצרפתי רנה דומאל – ״ספר על קבוצת אלפיניסטים – לכאורה ספר טבע, אבל בעצם פילוסופי לגמרי. ההר הזה נקרא אנלוג, והוא גם יכול להיתפס כאנלוגיה להר. זה יכול להיות מפתח גם לתערוכה העכשווית. 

״ההר הוא מטאפורה. אלו בעצם נופים ריקים. אם יש שמיים אז הם שחורים ולפעמים אין שמיים בכלל. יש מפולת טקטונית של התפרקות ותזוזת קרחונים, כשאחד מגביל את השני ומעצב את הצורה שלו מבחינה תפיסתית יש לציורים גם קשר לעקרונות שהנחו את ציירי שדות הצבע האמריקאים בשנות ה־50״. 

במהלך השנים עסק גם בהוראה, בארץ – במדרשה ובאוניברסיטת חיפה, ובניו יורק – בסקול אוף ויז׳ואל ארטס. מאז הקורונה הוא לא מלמד במוסד רשמי, אבל כן אוצר לא מעט וגם מנחה אמנים צעירים בתהליכי עבודה.

״אני אוהב לעבוד עם אנשים צעירים. אוצרות משלימה עבורי את החשיבה הפנימית על אמנות. אתה מתזמר חומרים של מישהו אחר, אבל בסופו של דבר האתגר הוא להוציא אותו טוב יותר, לעזור לו למקסם את איכות העבודה שלו. אני כאוצר רק עומד לרשותו״.

בשנה שעברה גם הנחה תכנית מנטורינג עצמאית לאמנים, ותכנן להמשיך בה – אבל אז פגע טיל איראני בביתו והוא היה צריך לחשב מסלול מחדש. ״אחרי שנהרס לי הבית היינו חודש וחצי במלון, היינו למעשה הומלסים. הייתי מגיע לסטודיו ושוכב על הספה. לא יכולתי לצייר במשך כמה חודשים. היה בי דכדוך עמוק, הרגשתי ש לאבל צריך לתת מקום וזמן, עד שהחיים והנפש מוצאים, בונים פתרונות. זהו תהליך איטי של החלמה, והתוצרים שלו אינם מובהקים״. 

אתה מתגעגע לניו יורק?

״שנים הייתה בי אובססיה לניו יורק, חייתי בה חלק מהזמן ואפילו בדקתי את האפשרות לעבור לשם לגמרי. היום אני לא מרגיש כך יותר. העיר הזאת מעניינת אותי פחות., אני לא יודע אם זו רק הראייה שלי אבל אין ספק שהיא היתה יותר מעניינת מבחינה אמנותית בשנות ה־80. היא היתה גם מסוכנת יותר, אבל סקסית וויטאלית. משהו בה הפך למסחרי וקר, כמו סרט נע של אמנות שקורים בו מעט מאוד דברים שבאמת מעניינים״. 

אתה מרגיש שהיחס כלפיך כאמן ישראלי השתנה אחרי 7 באוקטובר?

״אני לא מרגיש את זה כל כך כי בשנים האחרונות אני נוסע פחות, ולכן לא חש ישירות את העוינות הזאת. ״הייתה לי תערוכת יחיד גדולה במוזיאון פינו פסקאלי שנקראה Terra Infirma, שנפתחה יומיים לפני 7 באוקטובר בדרום איטליה. התערוכה נפתחה ורצה. מאוחר יותר ראיתי שהם מפסיקים לפרסם את התערוכה ברשתות, והביקור שתוכנן לי שם בוטל.

״הבנתי מהם שהמוזיאון מקבל איומים קשים. זו היתה תערוכה של ציורים מופשטים לחלוטין, שהצגתי קודם לכן בניו יורק. אבל רק השם שלי והעובדה שאני ישראלי הצריכה אותם להעמיד ניידת משטרה בכניסה למוזיאון ששמרה עליו 24 שעות״. 

כמי שעסק במהלך השנים לא מעט בחורבן ובהתפוררות מערכות, הוא אומר ערב הבחירות שהוא מקווה שהוא ״לא חי באשליות. אני לא חושב שפסימיות היא תכונה אימננטית, אלא ראייה מפוקחת ביחס למה שקורה בארץ הזאת. הקריסה הערכית, ההתדרדרות בכל אחד מתחומי חיינו. התחושה הזאת, לא גרמה לי אי פעם להפסיק לעבוד. באופן פרדוקסלי, התשוקה ממשיכה להתקיים בתוך העבודה״. 

---

ציבי גבע | כחול
אוצר: רועי ברנד
פרטר, פרישמן 37, תל אביב
נעילה: 28.11

ציבי גבע | צל הרים כהרים
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 27.3

ציבי גבע | ציפורי אוקטובר
אוצרת: רווית הררי
גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי
נעילה: 19.12