״אגממנון״: מיתולוגיה יוונית במציאות הישראלית של ימינו
אי אפשר היה לראות את ״אגממנון״ בקאמרי בעיתוי מטלטל יותר ממה שחוויתי – בערב ה־7 באוקטובר, שלוש שנים מאז אותה השבת, כשרוחות המלחמה עדיין מנשבות במזרח התיכון.
המשכן לאמנויות הבמה, הסמוך לתיאטרון הקאמרי, היה מוחשך, וכמוהו נדמו גם האולם הגדול, ואלה הקטנים בתיאטרון. רק בקאמרי 2 הציגו את ״אגממנון״ – מחזה מהמיתולוגיה היוונית בלבוש של דרמה פוליטית עכשווית, הנוגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית.
אגממנון, מאת אייסכילוס, הוא מלך ארגוס, מפקד צבאות יוון במלחמת טרויה ואחת הדמויות הגדולות והמורכבות במיתולוגיה היוונית. לכאורה יש לו הכול – כוח, סמכות ותהילה, אבל כמו כל גיבור טראגי הוא נופל, כשהוא נדרש להקריב את בתו איפיגניה כדי לנצח במלחמה.
במחזה, שעובד על ידי שחר פנקס ובויים על ידי עירד רובינשטיין, הסיפור המיתולוגי מועתק למציאות עכשווית, שבה העלילה מתרחשת בתוך מטוס פרטי. על הטיסה נמצאים אגממנון, קליטמנסטרה – אשתו, אורסטס – בנו, מנלאוס – אחיו, שר המלחמה, ליסיה – מנהלת הלשכה , קליאו – הכוהנת הגדולה, ודייל – תפקיד של ניצב שהופך להיות משמעותי יותר ויותר ככל שהעלילה מתפתחת.
בטיסה שכולה כיסי אוויר מטלטלים, ברור לכולם שההכרעה חייבת להתקבל לפני שגלגלי המטוס יגעו בקרקע. בתזמון מצמרר, כל זה קורה על הבמה, בשבוע שבו הטיסה מדובאי עם 170 נוסעים ישראלים החלה לצלול לקרקע
באמצע הטיסה משתנים חוקי המשחק, כשמנהיג טרויה מציע לאגממנון עסקה שטנית, בלתי אפשרית, הכוללת שחרור 113 שבויי מלחמה תמורת בנו אורסטס. החל מהרגע הזה, הטיסה בגובה של 30 אלף רגל, מתחילה לאבד גובה ונכנסת לסחרור פסיכולוגי מתמשך.
כמו שעון מתקתק בתוך מרחב של זמן קצוב, בטיסה שכולה כיסי אוויר מטלטלים, ברור לכולם שההכרעה חייבת להתקבל לפני שגלגלי המטוס יגעו בקרקע. בתזמון מצמרר, כל זה קורה על הבמה, בשבוע שבו הטיסה מדובאי עם 170 נוסעים ישראלים החלה לצלול לקרקע וכמוה נעתקה נשימתנו, ברגע שבו המציאות עלתה על כל דמיון.
אז נזכרתי איך כל סרטי האימה מז׳אנר אסונות אוויריים, שרווחו בעיקר בשנות ה־70 בקולנוע האמריקאי, כמו ״נמל תעופה״, ״אייר פורס״ ו״מבצע אנטבה״, עסקו תמיד באסונות אוויריים במרחב שבין חטיפת מטוסים להתרסקותם. זהו בעצם הסיפור של אגממנון; גיבור טראגי, שהחל מהרגע שהוא עולה לטיסה הגורלית – הופך להיות חטוף. הוא שבוי בסיטואציה שאין לו שליטה עליה, צולל להתרסקותו הידועה מראש.
המפגש בין עירד רובינשטיין, מהבמאים המוערכים בתיאטרון הישראלי, לשחר פנקס, מחזאית עתירת שבחים שזכתה בפרס מחזאית השנה 2025 על ״מדיאה״ (עבודה משותפת של שניהם), ראוי לדיון בנפרד. זוהי לא הפקה של המחזה מהמיתולוגיה היוונית שמקבל פרשנות חדשה ועכשווית, כי אם מפגש של יש מאין; מחזה מקורי שאגממנון הוא הציר שלו. זה הופך את ההצגה החדשה בקאמרי לסיפור המטורף של הארץ הזו – על אויביה מבחוץ ומבית.
״הכתיבה אף פעם אינה רק פוליטית, והיא לא נשארת רחוק״, אומרת פנקס. ״היא דורשת מאיתנו היוצרים, באמת ובתמים – לצלול פנימה. זו אכן הייתה חוויה מערערת ומורכבת, בלתי אפשרית מחד, אבל מאידך – כזו שהחזירה לי בדיעבד את המילים שחשתי שהתפרקו לי אחרי 7 באוקטובר״.
״אנחנו חיים במציאות עקובה מדם״, אומר רובינשטיין. ״מציאות שהיא טרגדיה יוונית, ובמיוחד בשלוש השנים האחרונות. לכן היה כמעט טבעי להשתמש דווקא במיתוס היווני כדי לדבר על החיים שלנו כאן ועכשיו״.
הדיאלוג בין שניהם משקף גם את המתח הקיים במחזה בין הקול הגברי לקול הנשי, בקונפליקט שבין אגממנון לבין קליטמנסטרה אשתו. רובינשטיין כבמאי, מביא להצגה הזו, כמו בכל ההפקות שהוא מביים, את האנרגיה הגברית, המחוספסת, והישראלית שלו (ה״טנק״, ו״המנהרה״ בגשר). בקאמרי הוא משלים את הטרילוגיה הכוללת את ההפקות ״אדיפוס״, ״מדיאה״ ו״אגממנון״.
פנקס מביאה איתה את הקול הנשי, בתור אישה כותבת ואימא הנוכחת בלב הדרמה, שבה ההחלטה על גורל הילד שלה מתקבלת לנגד עיניה בהתנגשות שבין הפוליטי למשפחתי.
בובת מריונטה על חוטים
כבמאי של דרמה ומצבים, רובינשטיין מוביל בבטחה את הטיסה הזו כמו קברניט במגדל הפיקוח. כל השחקנים ממלאים את תפקידם כראוי, רק שבניגוד להפקות קודמות, שבהן הוא תמיד ממצה את ״עבודת השחקנים״, הפעם הרגשתי שהוא ממקסם את הדרמה והביטוי של הממד הרגשי, במיוחד בעבודה שלו מול התפקיד הראשי.
ואכן, אגממנון בגילומו של דרור קרן, שחקן של אחד בדורו, בונה דמות שיש בה סתירות מעצם כל מה שמצופה ממנו להיות: גבר, מנהיג, איש צבא, פוליטיקאי, מקבל החלטות, בעל ואבא. רחוק מהאתוס הגדול של הדמות המיתולוגית, קרן, שיש לו מראה של ״השכן ממול״, בונה דמות אמינה של אנטי גיבור.
הוא נעדר פאתוס ומשחקו הטבעי מדגיש את האנושיות של הדמות על חולשותיה. בדיאלוג עם המציאות הישראלית הרותחת, הוא מאמץ את הגינונים, הרטוריקה והאינטונציה של ביבי, המהנהן בראשו כל אימת שהוא משקר, ברעד של בובת מריונטה על חוטים.
באחד הרגעים השפלים של המחזה, הוא משתף פעולה עם יועציו שמחליטים להקריב את דייל הטיסה דריוס המחופש לבנו, כקורבן תמורת החזרת השבויים. הוא כורע ברך בפניו, כמברך את מי שיוצא למשימה בקרב ואומר לו: ״דריוס, אני רוצה להגיד לך שאתם הדור הכי יפה והכי אמיץ שצמח פה, ואתה הדוגמה לזה. הלוואי על כל הורה בן כמוך״. זהו הרגע שהקהל באולם נע בחוסר נוחות של מי שלא מאמין לדברים שיצאו מפיו של המנהיג זה הרגע, מה שנהוג לכנות ״פוליטיקה זולה״ .
קרן מגיע לשיאו לקראת סוף ההצגה, כשהוא חושד שאנשי ציוותו המקורבים ביותר מקליטים אותו. ברגע הזה הוא מאבד את זה לגמרי, נכנס להתקף של פרנויה ונהיה חשדן, אלים ותוקפני להפליא.
התפאורה מתחילה בנקודת מבט סטטית, חתך צד של מטוס על חלקיו; ובהמשך מקבלת פרספקטיבות שונות של תנועה דינמית, כזו שמרחיקה ומקרבת בין הדמויות, במרחב שבין מה שמותר לדבר עליו למה שנמצא תחת חיסיון
אציין לטובה גם את משחקו של יונתן הורנצ׳יק בתפקידו אורסטס, בנו של אגממנון. בתחילת ההצגה נדמה שאורסטס הוא דמות שולית, ״ילד כאפות״ שגדל בצילו של אבא פוליטיקאי שלא באמת מכיר את הבן שלו. אבל ככל שההצגה מתקדמת לתוך אסונה, הדמות של אורסטס הופכת להיות משמעותית יותר, כזו שנותנת לשחקן הצעיר והמרתק הזדמנות להעביר את הדמות לקדמת הבמה ולהפוך את אורסטס לגיבור האמיתי של ההצגה.
אי אפשר לדבר על ההפקה הזו בלי לציין את עבודת התפאורה של ערן עצמון, שעבד עם רובינשטיין גם על ״מדיאה״ ו״אדיפוס״. כבר הרבה זמן לא ראיתי עבודת תפאורה שיש לה תפקיד כל כך חשוב בהצגה. הריאליזם של המטוס של עצמון הופך להיות קפסולה דחוסה, כמו סימולטור של תא לחץ.
התפאורה מתחילה בנקודת מבט סטטית, חתך צד של מטוס על חלקיו; ובהמשך מקבלת פרספקטיבות שונות של תנועה דינמית, כזו שמרחיקה ומקרבת בין הדמויות בסצנות השונות, במרחב שבין מה שמותר לדבר עליו למה שנמצא תחת חיסיון.
על התלבושות אמון אורן דר. זוהי לכאורה הפקה שאין בה החלפת תלבושות מסחררת או עיצוב מעולמות הפנטזיה, אלא דיוק של הלבשת כל דמות במערכת לבוש אחת, שמסמלת משהו מהותי בתפקידה, אם בגזרה ואם בצבע. זה עוזר לכל שחקן להיכנס לתפקיד ומטעין את הדמות ברבדים תרבותיים עמוקים ואינטליגנציה עיצובית.
רות אסרסאי, בתפקיד קליאו הכוהנת הגדולה, דמות רוחנית בלבן חולי זהוב, מייצגת את המקהלה בטרגדיה היוונית. היא לובשת בגד שמהדהד בגדי דת, בשפה אופנתית ונקייה להפליא. מעבר לזה שהבגד מחמיא לה, הוא בונה את הדימוי וההילה של התפקיד שאותו היא מגלמת – כזו שמייצגת את התבונה והמוסר.
מיכל עוזיאל בתפקיד קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון, לבושה במכנסיים אלגנטיים וחולצת משי משובחת בצבע סגול ארגמן, המרמז על מעמדה. לצבע הסגול יש היסטוריה של יוקרה, כזה שיוחס בעולמות עתיקים למלכות, אצולה וכמורה.
מעניין לחשוב שמעבר ללבוש הרם, מסתתרת עובדה מצמררת אודות התהליך היקר והאכזרי של ציד אלפי חלזונות ושבירת הקונכיות בעבר, כדי להפיק כמות מזערית של צבע. זה מרמז על הרגע בהצגה שבו מתקבלת ההחלטה להקריב את הדייל במקום את הבן שלה – החלטה אכזרית שהיא שותפה לה.
בצאתי מהתיאטרון, חלפתי על פני כיכר החטופים הנטושה. אלפים נהרו לעצרת בפארק, ואני לא הפסקתי לחשוב שאגממנון של פנקס ורובינשטיין היא ההפקה הכי אקטואלית, הכי אמיצה והכי מטלטלת שיש כרגע בתיאטרון הישראלי.
כמעט בכל משפט שני יש רפרור למציאות הישראלית המדממת: ״המלחמה נמשכת כבר 700 ימים״, מושגים כמו שבויים, פוליטיקה ועסקת חליפין, מעצימים את שאלת הקרבת הבנים, כמו גם את המתח שבין מנהיגות, אחריות פוליטית והמחיר שהפרט נדרש לשלם. למה זה נשמע לנו כל כך מוכר?
אגממנון
מאת: עירד רובינשטיין ושחר פנקס; בימוי: עירד רובינשטיין
תיאטרון הקאמרי, שדרות שאול המלך 19, תל אביב
