לשטות בצופים: הבובות ההיפר־ריאליסטיות בסרט ״הסתברות לאהבה״

יונתן: הי לירן, מה נשמע? אנחנו הולכים לדבר על תפקידך המעניין בסרט ״הסתברות לאהבה״ של עמיחי גרינברג, בכיכובם של יהורם גאון ומשי קליינשטיין. במרכז הסרט סטטיסטיקאי אלמן ונכדתו האמנית, היוצאים לחקור תעלומה של גניבת כסף בבריכה המקומית.

מה שמתחיל כחקירה משותפת, נחשף בהדרגה כסרט על אבל, קשר בין־דורי, והאפשרות להתקרבות ולתיקון. במהלך הסרט יש מוטיב של בובות, כפילויות של הדמויות בסרט, באינסרטים קצרים, מעניינים ומרובי משמעות – שהן פרי ידיך. אולי לפני שנצלול לסרט, ספר בכמה מילים על עצמך, על העשייה והיצירה שלך?

לירן: בשמחה. למדתי בבצלאל במחלקה לאמנויות המסך בהתמחות סטופ־מושן, תחום באנימציה שבו בונים הכל פיזית – סטים, בובות, פרופס, ואז מצלמים עם מצלמת סטילס פריים אחרי פריים. כל פעם מזיזים קצת ואז מצלמים עוד פריים, ככה, לאט לאט, 12 פריימים בשנייה – עושים אנימציה.

בהתמחות הזאת יכולתי לתת ביטוי לתשוקה שלי למיניאטורות, תשוקה שהייתה לי מגיל צעיר, אפילו שהתחום ממש לא היה מפותח בארץ בזמנו. אחרי שסיימתי את הלימודים הציעו לי משרת הוראה במחלקה, והתחלתי ללמד עיצוב ובניית בובות לסטופ־מושן.

במקביל התחלתי לעבוד בבית דפוס שמתמחה ברפרודוקציות לאמנות. בהתחלה הגעתי כיועץ לתחום התבניות ויציקות, ולבסוף הקמתי שם מחלקה שלמה לרפרודוקציות לאלמנטים תלת־ממדיים.

כשהגיעה הקורונה זה טרף את הקלפים מעט. בית הדפוס שעבדתי בו לא היה יכול להמשיך להחזיק אותי בדרגת השכר שרציתי, ועברתי לעבוד שם רק כיועץ ומדריך חיצוני. במקביל נקלעה לדרכי הזדמנות לקחת חלק בפיצ׳ר שמשלב לייב אקשן ואנימציה בתור מפיק אנימציה. אני אדם שמשתעמם מהר ותמיד מחפש אתגרים חדשים, וזה הגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון עבורי

כדי לזייף תנועה אמינה התמקדתי בשני אלמנטים מרכזיים בבובות – השיער והלבוש. בשביל תנועה בגוף הבובות בניתי בובות עם מפרקים מאוד רופפים, ונתתי לתנועה בתוך המים להניע את האיברים בצורה שתהיה משכנעת

יונתן: במה זה בא לידי ביטוי?

לירן: עבדתי על הסרט הזה במשך שלוש שנים ומילאתי לא מעט תפקידים בהפקה. התפקיד הראשי שלי היה מפיק אנימציה, אבל גם עזרתי בהפקת צילומי הלייב, משלבי התכנון והכנת הברייקדאון ועד נוכחות מלאה בצילומים ותפקיד אחראי תסריט וסטוריבורד. בנוסף, מילאתי תפקיד של במאי אנימציה יחד עם ניר מטרסו, אנימטור מדהים שאפיין את כל הסגנון האנימטיבי והיה במאי אנימציה במקביל אליי.

משם התגלגלתי להפקה של עוד פרויקטים, גם קצרים וגם עוד סרט פיצ׳ר שנמצא כרגע בשלבי הפקה מתקדמים. היום אני עובד כמפיק אנימציה, מייקר ויוצר, ומלמד בבצלאל שני קורסים – קורס עיצוב בובות לסטופ־מושן לשנה ג׳ וקורס יסודות הפיסול לשנה א׳

יונתן: הפיצ׳ר שאתה מדבר עליו הוא ״מלך החגיגת״?
לירן: כן

יונתן: ראיתי אותו לפני כמה ימים ונהניתי מאוד, נראה לי שאפילו זיהיתי אותך באיזו הופעת קמע (: בכל אופן סיפור מטורף ויופי של סרט

לירן: ״מלך החגיגת״ היה מסע מטורף. מהרגע שראיתי את האנימטיק התאהבתי בסרט, ומיד חשבתי שיש לו את הפוטנציאל להיות סרט קאלט אמיתי

רגע ההשתהות

יונתן: איך מצאת את עצמך משתלב ב״הסתברות לאהבה״?

לירן: עמיחי הגיע אלי דרך חברה וקולגה – טל קנטור המדהימה, שהסרט הקצר שלה מכתב לחזיר היה מועמד לאוסקר. הוא חיפש מישהו שיעשה לו את קטעי הבובות באנימציה, והיא חיברה בינינו. בהתחלה הוא רצה שאת התנועה של הבובות ניצור באנימציית סטופ־מושן, אבל כשהתחלנו לדבר הבנו שזה לא יעבוד מתחת למים, והתחלנו לחפש פתרונות אחרים. אחרי כמה טסטים הגענו לבובות מריונטה, או לפחות סוג של מריונטות, כי הן לא מופעלות עם חוטים. במקום חוטים – הלחץ והתנועה של המים מזיזים אותן

יונתן: באיזה שלב של הסרט נכנסת, ואיך היה לעבוד עם עמיחי?

לירן: כשעמיחי פנה אליי כבר היה ראפ־קאט של הסרט, והוא חיפש איך אפשר להכניס אליו את הבובות. כשראיתי את הראפ־קאט אפילו אמרתי לו שאני לא בטוח כמה צריך את הבובות

יונתן: למה?

לירן: על פניו, הסרט נראה לי כמו שילוב בין מותחן בלשי לקומדיה רומנטית, ולא הבנתי איך נכנס בו החלק עם הבובות. רק אחרי שעמיחי הסביר לי, הבנתי את המשמעות של כל האינסרטים האמנותיים בסרט, שמעמיקים ומוסיפים רבדים של משמעות ליצירה הקלילה והכיפית.

אלה לא רק הבובות: בפתיחת הסרט יש גם חלק של שחייה אמנותית, ועוד אלמנטים שחורגים ממסגרות הז׳אנר היבש. עמיחי רצה לעשות סרט אחר, סרט שיהיה גם הקומדיה הבלשית הקלילה אבל גם סרט שאפשר לצלול לתוכו ולמצוא בו עומק מפתיע.

עמיחי ידע שהוא מחפש היפר־ריאליזם, היה לו חשוב שיהיה לצופה את רגע ההשתהות שבו הוא תוהה אם מדובר בשחקנים או בבובות. ידענו שזה יהיה כמובן רגעי, אבל הרגע הזה היה חשוב לו. לנסות לשטות בצופה, שיאמין שהוא רואה שחקנים ולא בובות, אפילו לשנייה – זה אתגר מורכב מאוד

יונתן: באיזה אופן? מה היה מאתגר?

לירן: כדי לייצר ריאליזם כזה יש מספר רב של גורמים שצריכים לעבוד יחד באופן מושלם, כדי למכור את האשליה: טקסטורות וחומרים, תאורה וצילום. אבל שני המקומות המאתגרים ביותר היו התנועה והפנים של השחקנים.

כדי לזייף תנועה אמינה התמקדתי בשני אלמנטים מרכזיים בבובות – השיער והלבוש. תנועה טבעית של שיער או בדים מתחת למים היא לא משהו שקל לזייף. כשמדובר במיניאטורות חייבים לקחת בחשבון שעובי השיער משתנה ועובי הבדים משתנה. בשביל תנועה בגוף הבובות בניתי בובות עם מפרקים מאוד רופפים, ונתתי לתנועה בתוך המים להניע את האיברים בצורה שתהיה משכנעת.

האתגר הנוסף היה ליצור את הפרצופים של השחקנים והשחקניות באופן ריאליסטי ואמין. הפתרון היה סריקה בתלת־ממד של כל הראשים של השחקנים והשחקניות, ואז הדפסה באיכות גבוהה בצבע בקנה מידה הנכון. זה היה שילוב של טכניקות עתיקות־כמעט של בובנאות, והטכנולוגיות החדישות ביותר בתחום הסריקה וההדפסה התלת־ממדית

יונתן: נשמע חתיכת תהליך ומגניב לגמרי

לירן: כן, עבדתי על זה מספר חודשים וכל שלב היה אתגר חדש. גם הצילומים היו משוגעים, צילמנו באקווריומים ענקיים

יונתן: הבובות הזכירו לי קצת בסגנון בובות ברבי – מצד אחד יש בהן משהו פופי, ומצד שני משהו קריפי, הכפילות הזו של הדמויות. קצת uncanny valley. למה הלכתם דווקא על הסגנון הזה?

לירן: עמיחי רצה את הניגוד הזה, את הרגע הריאליסטי שבו המצלמה עובדת עלינו, ואת החשיפה של השקר, את המריונטות בעליבותן ופשטותן. ה־uncanny valley קורה כשחלק מהדימוי הוא ריאליסטי לחלוטין וחלק שובר את הריאליזם הזה באופן בוטה. השילוב של הפנים, הבדים והשיער הריאליסטים עם גוף הברבי של המריונטות – הוא שיקוף של העלבון שבמוות, והוא לא פוסח על אף אחד

יונתן: מעניין. ואני חושב שהתפקיד של הבובות מוסיף – גם באפיון הדמויות וגם באופן שהוא מתכתב עם המארג התמטי. על מה אתה עובד בימים אלו?

לירן: אני מפיק כרגע מספר סרטי אנימציה קצרים עצמאיים, אחד מהם של אשתי המדהימה, מוריה. זה סרט אימה בסטופ־מושן שעוסק בדיכאון אחרי לידה, ואנחנו בדיוק בשלב בניית הבובות, השלב הכי כייפי. בשאר הזמן אני מלמד, עובד על פרויקט של פסלים קינטיים לתחנת יצחק נבון בירושלים ומגדל שלושה ילדים נהדרים

יונתן: הופה! אז אולי בפעם הבאה נדבר אשתך ואני על היצירה שלה? עולמנו קטן (: משהו שבא לך להוסיף לפני שמסיימים?

לירן: רק שיבואו ימים טובים יותר, שקטים יותר ופשוטים יותר. ושנחזיק מעמד עד אז ביחד

יונתן: אמן! תודה לירן

לירן: בשמחה רבה, ותודה לך!