כל מה שחשוב ויפה

לונדון 2006

carstenholler_sm
אחרי שלושה ימים בברלין המשכתי ללונדון. גם כאן הכל יפה, מקושט ומואר בגלל כריסמס והשנה החדשה שבפתח, אבל בניגוד לברלין פה הכל מגיע במסות גדולות בהרבה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים כמו שראיתי ביום שאחרי הכריסמס (boxing day) אז התחילו הסיילים הגדולים בכל החנויות. לדעתי בכל רגע נתון במשך היום חצי מכל מה שיש בחנויות נמצא על הרצפה, למוכרים יש כבר מבט מיואש מעשר בבוקר כי אין סיכוי שהם יצליחו להשתלט על הבלאגן, והאנשים קונים פה בטירוף. באופן אישי זה די שעשע אותי לראות את כל השגעון הזה, ובנוסף זה ממש מרתק לראות את המכונה המשומנת הזאת פועלת כולה למען מטרה אחת – לגרום לאנשים לקנות, לקנות ולקנות. ביום רביעי העיתונים שמחו לבשר שנשבר שיא הקניות של לונדון. לא ראיתי את המספר אבל אני בטוח שהוא אסטרונומי, וכמובן שגם אני תרמתי לשבירת השיא בדרכי הצנועה, אבל יחסית להררי השקיות שאנשים נשאו ברחובות אני ממש לא נחשב.

קניות או לא, ללונדון יש הרבה מה להציע בנוסף, וגם הפעם לא היה פשוט להחליט מה לראות ועל מה לוותר. סך הכל יש לי הספק לא רע בכלל, שכולל בין השאר את תערוכת הפורטרטים היפה של דיויד הוקני ואת תערוכת צילומי הפורטרטים הטובים של 2006 ב- national portrait gallery. בנשיונל גלרי שלצידה ראיתי את אחת התערוכות המוצלחות והיפות שהוקדשה כולה לצייר הספרדי ולאסקז, לא לפני שקניתי כרטיס יום מראש כי גם התערוכות פה הן סולד אאוט. בטייט מודרן צפיתי ברטרוספקטיבה מעניינת של צמד האמנים השוייצרים: Fischli & Weiss: Flowers & Questions. A Retrospective.

הדבר שהכי סקרן אותי מבחינת אמנות עוד לפני שהגעת היו המגלשות שהציב Carsten Holler באולם הכניסה של הטייט מודרן. מי שמכיר את החלל וביקר במקום יודע שבמקום מוצגים תמיד מיצבים מיוחדים שנבנו במיוחד לחלל המרשים וגם הפעם הפרוייקט שנקרא Test Site נראה מסקרן מאד. הולר הציב בחלל חמש מגלשות מתכת, שהגבוהה מביניהן נישאת לגובה של חמש קומות (וחמש קומות בטייט זה לא חמש קומות שאנחנו רגילים אליהן). אבל מה שנראה מסקרן על הנייר איבד מעט מקסמו בחלל עצמו. קודם כל גם אחרי חמש המגלשות שהוצבו בו החלל נראה ריק ולא גמור, בניגוד למיצבים קודמים שהוצגו שם. חוץ מזה, גם לאחר השאלות המתבקשות (שפחות מעניינות אותו באופן אישי) כמו למה זו אמנות או האם זו אמנות בכלל, נשארתי עדין עם התהייה, איזה ערך מוסף משאיר הפרויקט ובאיזו צורה הוא מאתגר את המבקרים במקום. במילים אחרות, האם זו אמנות טובה?

ברמה הכי בסיסית מי שאוהב מגלשות יהנה, חלקן אפילו קצת מפחידות. אבל מעבר לשאלות שהולר שואל שקשורות לארכיטקטרה של הגלישה וכיצד המגלשות נתפסות כאוביקט פיסולי במוזיאון לאמנות, אני נשארתי ללא מענה מספק. בסופו של דבר זו אטרקציה נחמדה, שלא מתקרבת ברמתה לעבודה אחרת שלו שמוצגת גם היא בטייט ומעניינת הרבה יותר. מדובר בעבודה ששמה- sliding doors, בה המבקר ניצב מול זוג דלתות שהן מראה דו צדדית, שנפתחות בצורה אוטומטית כמו בסופרמרקט. כשמתקרבים אליהן הן נפתחות ולאחריהן יש עוד זוג של דלתות זהות, לאחריהן זוג נוסף וכן הלאה (סה"כ חמש כמדומני). לאחר שעוברים זוג אחד של דלתות הן נסגרות וכך המבקר מוצא עצמו לכוד באינספור השתקפויות עד שהוא מגיע לצד השני של התערוכה שם הוא יכול להמשיך בדרכו. בנוסף, פתאום יכול להופיע מולך מישהו שהתחיל לצעוד מהכיוון ההפוך מה שיכול לגרום למפגשים מפתיעים. גם פה יש ללא ספק גימיק, אבל פה זה עובד, בין השאר בגלל שבניגוד לפרוייקט המגלשות שלוקח את עצמו ברצינות, בעבודה הזאת יש חוש הומור וקריצה עצמית שנוצרים על ידי הצניעות שלה. דווקא העדר היומרה הוא זה שמצליח לחדד את שאלת המעבר מחלל אחד לאחר, מבלי שיש צורך לגלוש מגובה של 5 קומות בשביל לעשות את זה.

זהו. יש לי כמובן עוד הרבה חוויות מלונדון אבל זה כבר יהיה לצערי מהארץ. בינתיים הנה תמונה של הדלתות של הולר:

sliding doors

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. בועז כהן

    המצב בניו יורק זהה. כל החג הזה, חג המולד, בנוי סביב האדרת הקניות. אתה קונה מה שאתה צריך בזול, אבל קונה גם את כל מה שאתה בכלל לא צריך ומעולם לא חשבת שתצטרך – מפני שכולם משועבדים לצרכנות ההיסטרית הזאת ולתחושת ה"עכשיו זה זול ב-50% אז כדאי לקנות"..

    אני יצאתי מהמירוץ הזה לפני כארבע שנים והתחושה היא מאוד נוחה. אני קונה אך ורק מה שאני צריך, כשאני צריך, בלי לחשוב איפה יש הנחה ומתי יש Sale – וזו המחאה הקטנה שלי כנגד תרבות הצריכה

    ולגבי המיצגים/מיצבים:
    למרות השכלתי בתולדות האמנות והתעניינותי באמנות מודרנית, לעתים קרובות מדי אני לא מצליח להחליט אם מדובר בשרלטנות גמורה ומוחלטת, או בדברים שיש בהם ענין לציבור או משמעות מעבר לגימיק המיידי. אולי הבעיה היא שלי.

  2. יובל

    זה באמת מדהים איך הפכו חג דתי לארוע קניות מטורף. אני מבין את היציאה מהמרוץ אבל אני מבין גם מצד שני את הסיפוק שבשופינג. לגבי האמנות והשרלטנות – אני לא חושב שהבעייה היא שלך בלבד. הייתי היום בתערוכה שאצר דמיאן הירסט בסרפנטיין גלרי שהורכבה מיצירות אמנות מהאוסף הפרטי שלו וגם שם עלו השאלות – מה זה הדברים האלו שאנחנו רואים ואיזה תחושה הם מייצרים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden