כל מה שחשוב ויפה

אחי הקטן והמצויר

אחי הקטן והמצויר

ההתחלה הייתה מבטיחה: הנה שם של ספר שממש, מה שנקרא, "מרים להנחתה". מסוג השמות שמבקש לשים על העטיפה אח קטן ומצויר, עטיפה בה המחברת עשתה עבורך את רוב העבודה. אבל אז התחלתי לקרוא את הספר. נכון, הייתי יכול להבין כבר מהטקסט שמופיע בגב שזה לא דיסני מה שקורה כאן:

נערה בת שש-עשרה כותבת ספר לא אוטוביוגרפי, שאין לאיש פנאי לקרוא. אחותה הקטנה צורחת בשנתה וזועמת כשהיא ערה. אחיה הקטן מטפס על המעקה. הוריה מתקשים להתמודד עם גידול הילדים. את הסודות שלה היא טומנת היטב בין הדפים.

שש-עשרה שנים אחרי שהמשפחה הקטנה מתפרקת, היא גדלה להיות רופאה פסיכיאטרית והעבר רודף אותה בדמות אחותה שממשיכה לצעוק בשנתה. כזה דיסוננס בין שם של ספר לבין הטקסט שמופיע בגב, כך שהיה לי ברור שהעטיפה צריכה לחבר בין השניים ולרמוז ולו במעט על הרווח שנפער בין החזית לבין הגב, להכין את הקורא.

ואז המשכתי לקרוא. מהרגע הראשון הבנתי שאי אפשר להישאר אדיש לטקסט. הספר בנוי משני חלקים, הראשון כאמור כשהגיבורה בת שש-עשרה והשני שהיא כבר רופאה. אם החלק השני הוא 'סטנדרטי' יותר, כלומר מתאר עלילה בשפה פשוטה יותר, החלק הראשון במובן זה שונה מכל ספר אחר שקראתי, בתיאורים הלא פשוטים בכלל של משפחה שלא מצליחה לתפקד ולהיות 'נורמלית'. תוך כדי הקריאה לא הפסקתי לחשוב מה לעזאזל יהיה בכריכה, עד שהגעתי לעמוד 37 בו הרגשתי ששוב הסופרת עשתה לי את העבודה. כך אומרת הגיבורה:

על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: המחברת בילתה בשלווה את שנות נעוריה עד שהחליטה לשים קץ לחייה בעודה באבם.

אני לא אתאבד. אין לי אומץ להתאבד. על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: מחברת הספר בילתה בשלווה את נעוריה, סיימה שלושה תארים בסוציולוגיה חברתית באוניברסיטת אוקספורד וחיה באושר עם בעלה ושלושת ילדיה. על הכריכה האחורית של הספר שלי לא ייכתב: וחיה באושר עם שני בניה ובתה הנוירוטית. אנחנו נעמיד פנים שהכל בסדר.

נשימה ארוכה, אפשר להמשיך.

לא פגשתי את טלי וישנה, מי שכתבה את הספר, אבל ברגע שקראתי את הציטוטים הנ"ל הבנתי שיש לי עטיפה, תחושה שנשארה עד לסוף הספר. במהלך העבודה על העטיפה הקשר נעשה דרך עורכת הספר, רנה ורבין, כך שלא יצא לי לשאול את וישנה אם היא חשבה על עטיפת הספר כשכתבה את הטקסט הזה (למרות שאם הייתי מאד רוצה אני מניח שלא הייתה לי בעייה לקבל תשובה). אחרי כמה סקיצות אושרה העטיפה. החלטנו ללכת בסופו של דבר על שם הספר בגדול, אח קטן ומצוייר אחד, טקסט צפוף של הציטוט הנ"ל בתחתית העטיפה, צבעוניות שמזכירה קצת בית חולים (אבל לא יותר מדי), ולא להוסיף בכלל תמונה – להשאיר משהו לדמיון בכל זאת. זה לא ספר קל, אבל אם הציטוטים שהבאתי מהספר יצרו אצלכם עניין תעשו מאמץ נוסף ותקראו אותו. יש לי הרגשה שאם צלחתם אותם ואת העטיפה לא תתאכזבו.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

11 תגובות על הכתבה

  1. ניר טובר

    עטיפה מסקרנת מאוד. במיוחד אהבתי את הטקטס בתחתית, גורם לך להמשיך לקרוא.

    לא קצת מוזר שמעצב שעושה כריכה לסופרת בכלל לא פוגש אותה? או שככה נהוג?

  2. יובל

    אני מקווה שגם תקרא. ולגבי המפגש – אני לא חושב שזה באמת הכרחי, זה אולי נשמע קצת קלישאה אבל הטקסט צריך לדבר בפני עצמו. אל תשכח שיש גם שיקולים מסחריים מעבר למה שמהעצב או הסופר חושבים או רוצים. וחוץ מזה, מה עושים עם סופרים מתים? או כאלו שגרים בחו"ל? בקיצור, איך לפעמים

  3. מיכל

    ואני יודעת שמוצא חן בעיני הספר – העלילה והכריכה. אני חושבת שאם זה התערבב, זה טוב.

    אני בטוחה (!) שאקרא, ובקרוב.
    ותודה, כי מבחינתי הציטוטים שהבאת הם חתיכת המלצה 🙂

  4. יובל

    ובעיני אגב המבחן האמיתי אחרי שצלחתי את ההוצאה והעורכת והסופרת ומי לא הוא כלפי מי שקנה את הספר וקרא אותו, האם הוא יחשוב שהעטיפה מתאימה לספר

  5. יובל

    על פניו לשעבר. וחבל. המצחיק הוא שגיליתי את זה רק אחרי שהספר יצא. לא שזה היה משנה אגב

  6. חוגה

    בהחלט נראה ספר מסקרן
    לא מבינה את הטיפוגרפיה המרכזית – או אולי זה בכוונה יוצר בי אי נוחות כזו, ובהמשך לפוסט הקישורים שלך אני בטוחה שיש לך ברידר את הפיד של
    http://nytimesbooks.blogspot.com/
    נכון?

  7. יובל

    אי הנוחות היא חלק מהעניין אבל גם הנסיון ליצור סקרנות
    ולגבי הבלוג שהזכרת אכן יש לי אותו ברסס

  8. פרופיל 21

    ובצדק כי זה אכן בלוג שנושאו עיצוב,
    אולי זה המקום להזכיר שטלי וישנה, הפסיכיאטרית הספרותית הרגישה, התנהגה בחוסר סובלנות משווע לפציינט שלה, נער שסבל מבעיות נפשיות ולא רצה להתגייס לצה"ל.
    וישנה כתבה פוסט על כך בבלוג שלה ברשימות לפני כמה שנים, בו היא מתארת את הנער המדוכא והמבולבל במחלקתה, אומר לה שהוא לא יכול להתגייס והיא מצידה מסרבת להאמין לו וקוראת לו מפונק.
    בעקבות הפוסט וישנה קיבלה תגובות זועמות והפסיקה לכתוב ברשימות. אולי היא למדה את הלקח והתחילה להפנים שתפקידה כרופאה לעזור ולא לחשוד בפציינטים שהם מנסים לרמות אותה או להשתמט חו"ח ממילוי חובותיהם הקדושות לחברה בכל מחיר. אבל הייתי לוקח בעירבון מוגבל כל דבר שמגיע מהאשה הזאת

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    משעשע ביותר שזה מה שהבנת מהבלוג ההוא, שאמר בדיוק, אבל בדיוק, ההפך. מה שאני הבנתי היה שהיא לא הבינה למה הוא משקר אותה במקום לעזור לה לעזור לו. אבל עזוב. יש אנשים שאומרים להם פסיכיאטריה והם קופצים.

  10. פרופיל 21

    הוא לא רצה להתגייס, וכנראה שהיתה לו סיבה טובה לכך אם הוא הגיע למקום ההתמחות שלה.
    היא ממש תיארה אותו חסר אונים ומפוחד, וכל מה שעניין אותה זה שהוא יילך לצבא בסוף, על אפו ועל חמתו.
    אם וישנה היתה משאירה את הפוסט על תלו יכולנו לצטט אחד לשני משפטים שיחזקו את טענותינו.
    אבל וישנה הורידה את הפוסט מהר מאוד ולצמיתות לאחר שהתפרסם והיא התחילה לקבל תגובות זועמות.
    מעניין למה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden