אחי הקטן והמצויר

ההתחלה הייתה מבטיחה: הנה שם של ספר שממש, מה שנקרא, “מרים להנחתה”. מסוג השמות שמבקש לשים על העטיפה אח קטן ומצויר, עטיפה בה המחברת עשתה עבורך את רוב העבודה. אבל אז התחלתי לקרוא את הספר. נכון, הייתי יכול להבין כבר מהטקסט שמופיע בגב שזה לא דיסני מה שקורה כאן:

נערה בת שש-עשרה כותבת ספר לא אוטוביוגרפי, שאין לאיש פנאי לקרוא. אחותה הקטנה צורחת בשנתה וזועמת כשהיא ערה. אחיה הקטן מטפס על המעקה. הוריה מתקשים להתמודד עם גידול הילדים. את הסודות שלה היא טומנת היטב בין הדפים.

שש-עשרה שנים אחרי שהמשפחה הקטנה מתפרקת, היא גדלה להיות רופאה פסיכיאטרית והעבר רודף אותה בדמות אחותה שממשיכה לצעוק בשנתה. כזה דיסוננס בין שם של ספר לבין הטקסט שמופיע בגב, כך שהיה לי ברור שהעטיפה צריכה לחבר בין השניים ולרמוז ולו במעט על הרווח שנפער בין החזית לבין הגב, להכין את הקורא.

ואז המשכתי לקרוא. מהרגע הראשון הבנתי שאי אפשר להישאר אדיש לטקסט. הספר בנוי משני חלקים, הראשון כאמור כשהגיבורה בת שש-עשרה והשני שהיא כבר רופאה. אם החלק השני הוא ‘סטנדרטי’ יותר, כלומר מתאר עלילה בשפה פשוטה יותר, החלק הראשון במובן זה שונה מכל ספר אחר שקראתי, בתיאורים הלא פשוטים בכלל של משפחה שלא מצליחה לתפקד ולהיות ‘נורמלית’. תוך כדי הקריאה לא הפסקתי לחשוב מה לעזאזל יהיה בכריכה, עד שהגעתי לעמוד 37 בו הרגשתי ששוב הסופרת עשתה לי את העבודה. כך אומרת הגיבורה:

על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: המחברת בילתה בשלווה את שנות נעוריה עד שהחליטה לשים קץ לחייה בעודה באבם.

אני לא אתאבד. אין לי אומץ להתאבד. על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: מחברת הספר בילתה בשלווה את נעוריה, סיימה שלושה תארים בסוציולוגיה חברתית באוניברסיטת אוקספורד וחיה באושר עם בעלה ושלושת ילדיה. על הכריכה האחורית של הספר שלי לא ייכתב: וחיה באושר עם שני בניה ובתה הנוירוטית. אנחנו נעמיד פנים שהכל בסדר.

נשימה ארוכה, אפשר להמשיך.

לא פגשתי את טלי וישנה, מי שכתבה את הספר, אבל ברגע שקראתי את הציטוטים הנ”ל הבנתי שיש לי עטיפה, תחושה שנשארה עד לסוף הספר. במהלך העבודה על העטיפה הקשר נעשה דרך עורכת הספר, רנה ורבין, כך שלא יצא לי לשאול את וישנה אם היא חשבה על עטיפת הספר כשכתבה את הטקסט הזה (למרות שאם הייתי מאד רוצה אני מניח שלא הייתה לי בעייה לקבל תשובה). אחרי כמה סקיצות אושרה העטיפה. החלטנו ללכת בסופו של דבר על שם הספר בגדול, אח קטן ומצוייר אחד, טקסט צפוף של הציטוט הנ”ל בתחתית העטיפה, צבעוניות שמזכירה קצת בית חולים (אבל לא יותר מדי), ולא להוסיף בכלל תמונה – להשאיר משהו לדמיון בכל זאת. זה לא ספר קל, אבל אם הציטוטים שהבאתי מהספר יצרו אצלכם עניין תעשו מאמץ נוסף ותקראו אותו. יש לי הרגשה שאם צלחתם אותם ואת העטיפה לא תתאכזבו.