לפיכך נתכנסנו

העבודה על העטיפה של לפיכך נתכנסנו, ספרו החדש של יוסי שריד התחילה כרגיל בקריאת הספר. האמת היא שהיא התחילה אפילו קצת קודם, מאחר והבנזוג הוא זה שערך את הספר, כך שהייתי מעורב הפעם קצת יותר במאחורי הקלעים, אבל זה לא העניין.

למי שלא מכיר, אפשר להגיד על הספר שהוא נטול ז׳אנר: לכל אורכו שריד נע על הגבול המטושטש שבין הממשי למדומיין, בין ההיסטורי לביקורתי ובין הנוסטלגי לביקורתי (כפי שמצויין בגב הספר). 20 דמויות מספרות בו על 20 השנים הראשונות של מדינת ישראל. כל אחת מהן מאירה באור חדש את הסיפור הקולקטיבי: מזכירתו של בן גוריון, הרופא שהרדים את אייכמן, הגנב שפרץ לביתו של שר האוצר ועוד. אין לדעת מה נכון ומה לא, מה קרה באמת ומה פרי הדמיון.

עכשיו לכו תעשו לדבר הזה עטיפה. לא פשוט בכלל…

רצה הגורל וביום שבו התחלתי לעבוד על העטיפה ביקרתי בתערוכת עוצב בישראל 08 שהתקיימה לפני חודשיים. וכמו שכתבתי כאן, צדו את עיני שתי עבודות בתערוכת דור העתיד. על האחת כתבתי כבר, ועכשיו הגיעה תורה של השנייה: אחר-הצהריים של המיתוסים, העבודה של מעין לויצקי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שמופיעה בראש הפוסט. זה הטקסט שנלווה לעבודה:

״הדיוקנאות הנרקמים-נפרמים ללא הרף טומנים בחובם את סיפור יצירתם ופירוקם של המיתוסים בחברה הישראלית. האיקונות הגבריות, החזקות, הגדולות מהחיים, עשויות רקמה המזוהה כמלאכה נשית בעיקרה. זהו הקול הנשי החסר במיתולוגיה – מלאכת הרקמה החרישית, הרפטטיבית, של הנשים היוצרות-עוקדות את אהוביהן על מזבח המדינה. הרקמות הללו מייצגות את פעולתנו הסיזיפית כישראלים הבונים את אלילינו, זקוקים להם, הולכים אחרי מורשתם באמונה עיוורת – ובאותה נשימה מסוגלים לנתץ את פסליהם ולהפנות להם עורף״.

עבודה חכמה, מדוייקת ומרשימה. מיד כשראיתי את בן גוריון מציץ מבין הדיוקנאות האחרים ידעתי שיש לי יופי של עטיפה. צילמתי מכמה זוויות, ועוד באותו היום זה מה שיצא:

כולם מאד התלהבו.

עטיפה מעולה, ואפילו הטקסט כאילו נכתב בעבור הספר, רק בעייה אחת – היא קצת משדרת ספר עיון. מה לא ניסינו – צבעים, הכפלה, שידוך לאימג׳ים נוספים, אבל זה לא עבד. בלב כבד הסכמתי עם מעין, שהייתה שותפה להתלבטויות, שזה או שהולכים על העטיפה שלמעלה או שפשוט מוותרים (ובנקודה זו אני חייב לציין שמאד הערכתי אותה על שהגנה על העבודה שלה, בכל זאת לא כל יום מציעים לך כזו חשיפה).

חזרנו לנקודת ההתחלה.

שוב ניסינו כל מיני דימויים עד שישבנו יוסי שריד, רנה ורבין (עורכת סדרת המקור בידיעות) ואני, ועברנו על ספרי צילומים של פעם. את הדימוי שנבחר הציע שריד, וכבר בהתחלה הוא הצליח לבלוט מעל שאר הדימויים, פרובוקטיבי במידה, עם ניחוח של פעם, צבעוניות שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ועטיפה שללא ספק מבחינה שיווקית עושה את העבודה. אני לא חושב שהיא לבדה אחראית לכך שהספר נמצא עכשיו בראש רשימת רבי המכר אבל בסופו של דבר אני מאד מרוצה, ובינינו – מבחינתי זה מה שחשוב…

———————————————–

עדכון, 14/4 בבוקר:

לאור התגובות למטה חשוב לי להגיד כמה דברים:

אני לא כועס ולא מתעצבן, גם אני אהבתי מאד את העבודה של מעין, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמי שכתב ספר רוצה שאנשים יקראו אותו. ואם אנשים לא ירימו אותו מהמדף כי הם יחשבו שזה ספר עיון, זה חבל. טלילה – אני לא חושב שזה עצוב או שזה גורם למפח נפש. זו לא צנזורה או סתימת פיות ואני לא חושב שזה דומה אפילו להתלבטות בין שתי עטיפות שבהן השיווק מחליט בסוף ללכת על הפרובוקטיבית יותר, ובכל מקרה לא זה היה המקרה פה.

לגבי הקריאה של האימג׳ – האם מדובר בחפצון? בטעם רע? בהנצחה של מעמד האשה בביקיני? בעיני כמובן שלא, אחרת לא הייתי מתגאה בעטיפה הזו. אני חושב שכל דימוי מקבל מימד נוסף ברגע ששמים לידו טקסט שיכול לטעון אותו במשמעות חדשה ושהזמן משנה גם הוא את הדרך בה אנו מתייחסים לדימויים שונים (פעם הדימוי הזה נתפס כישראל היפה והסקסית, היום לדעתי קצת פחות, מין רגש נוסטלגי מזוייף בעיני ל״תמימות״ של פעם).

במקרה זה אני חושב שברגע שזה ספר של יוסי שריד הדימוי מקבל התייחסות אחרת מאשר למשל אם זה היה ספר של רם אורן, מבלי להתייחס לרגע לאיכות הספר. משריד אנו מצפים למבט ביקורתי, במיוחד כאשר כותרת המשנה היא היסטוריה אלטרנטיבית. לכן, כאשר הדימוי לא עומד לבד ומצורף אליו המטען של שריד ושל כותרת המשנה ושל כותרת הספר כמובן, אני חושב שהכוונה היא ברורה. מן הסתם לא כולם יסכימו אותי אבל ככה אני חושב.