ענייני עטיפות

את הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר ממזמן אבל רק עכשיו יצא.

זה התחיל בידיעה של שירי לב ארי שהתפרסמה בגלריה על ספרו החדש של שמעון אדף, שפותח את סדרת הספריה לעם לשנת 2008 שיוצאת בעיצוב חדש. לפני חמש שנים שונו העיצוב והפורמט של הסדרה והשנה פנתה ההוצאה לחמישה מעצבים שהגישו את הצעותיהם. ההצעות נבחנו, בעילום שם, על ידי קהלים שונים – משווקים, עורכים, וסטודנטים לעיצוב. לבסוף נבחר העיצוב החדש של יהודה דרי, שהיה אחראי גם על עיצוב הגרסה הקודמת.

אז אחרי שהבלגתי על העלבון (למה הם לא פנו אלי…) תהיתי מי היו אותם סטודנטים לעיצוב שבחנו את ההצעות (מאד מוזר). מה שכן כבר עכשיו זה המקום לדלג על כל הגילויים הנאותים שאפשר (בקשר למעצבים ועטיפות ועורכים ומבקרים והוצאות ספרים) וקחו בחשבון שכמעט כל הוצאה, סופר או מעצב שאני מזכיר פה יש לי איתם סוג של קשר כזה או אחר.

אפשר להתחיל. הסתכלתי על העטיפה של ספרו של אדף, ועל זו של הספר השני שכבר הספיק לצאת בסדרה וניסיתי לסדר לעצמי בראש את המחשבות. אז חשבתי – איזה יופי שיש לי בלוג, בדיוק המקום לעשות כאלו דברים. את העיצוב הקודם של הסדרה, זה שרק הוחלף, לא כל כך אהבתי. חשבתי שהוא קצת מיושן, במיוחד לעומת העיצוב שהיה לפניו. אפילו דיברתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג. את העיצוב הנוכחי אני אוהב הרבה יותר.

ברור לי שלאימג’ יש תפקיד מכריע בעיצוב כזה מכיוון שהטיפוגרפיה נשארת קבועה – פונט, מיקום, גודל, רק הצבע משתנה. אם לשפוט בינתיים לפי שני הדימויים שנבחרו, הבחירות של דרי הן מסקרנות והמתח שנוצר ביניהן לבין שם הספר מצליח לעורר סקרנות: מי זו האשה, מדוע הפנים שלה צרובי חמה, מה היא עושה שם באגם, ועוד. אני אוהב את ה”שעמום” שבעיצוב, את הנקיון, אבל גם את שני המלבנים שמונחים על גבי הדימוי בברוטליות, בלי לדפוק חשבון. נכון שזה קצת דומה לעיצוב של ג’וגול (דוגמה פה למטה) אבל אין לי עם זה בעיה (להפך).

ואז אמרתי לעצמי שאם כבר אנחנו בענייני לפרגן לעטיפות – זה המקום להגיד כמה אני אוהב את העיצוב של הסדרה החדשה של כתר, סדרת נובלה, שעיצבה טליה בר. את כל הפורמט – הכריכה הקשה, 13/18 ס”מ בערך, הניר נטול העץ והמחוספס של העטיפה, וגם את הטיפוגרפיה שגם פה היא קבועה ומונחת על הדימוי כאילו הוא בכלל לא חשוב. אני חושב שהדימויים שעל הכריכות השונות הם מאד אלגנטיים ואינטלגנטיים וגם פה הם מצליחים לעורר סקנות. עוד לא קראתי אף ספר בסדרה אבל בכל פעם שאני מביט בארון הספרים על שמונת הספרים שכבר יש לי אני מאושר (כל כך קל לרצות אותי).

ואם כבר אחרון, תת סדרה חדשה: בתוך מסה קריטית, 11×16 (על שם גודל הספר). נדמה שאין היום הוצאה שלא מוציאה סדרה בפורמט מוקטן (לידיעות יש את ההרלן קובנים הקטנים ואת סדרת הרומנים הרומנטיים החביבים, לספריה החדשה יש את הספריה הקטנה ועוד). ועכשיו מסה קריטית ששייכת איכשהו לזמורה ביתן בספר הראשון בסדרה עם העטיפה המקסימה של נורית וינד קידרון (גם כן המקסימה, שמלמדת איתי בעבודי, בכל זאת גילוי נאות, למרות שהבטחתי).

אבל הכי כיף – שבוע הספר בככר (מלכי ישראל) רבין עוד שבוע וחצי. שמחה גדולה.