כל מה שחשוב ויפה

ציוני דרך

פורסם היום בגלריה

ב"ציוני דרך", תערוכת כרזות מ-1930-1960 שנפתחת היום בבית יהושע, מוצגות עבודות של נפתלי בזם, יוחנן סימון, פאול קור ורבים אחרים. "יש בכמה מהן מוטיווים על גבול הפאשיזם", מודה יוזם האוסף רוני דואק, "אבל אי אפשר היה להקים את המדינה בלי הנאיוויות הזאת"

"עתיד ילדיך בידך, והעתיד בתוצרת עברית", "שכם אל שכם, התגייס לעבודה", "כל הארץ חזית, כל העם צבא", וגם "אבקת כביסה גל, כובסת בלי עמל" – אלה רק חלק מהסיסמאות שמעטרות את הכרזות הכלולות ב"ציוני דרך", תערוכות כרזות המוצגת מהיום (בינתיים רק לקבוצות של עמותות וארגונים חברתיים) בבית יהושע. התערוכה מבוססת על האוסף של "ציונות 2000" – תנועה לשינוי חברתי שהוקמה בשנת 1995, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי קבוצת אזרחים בראשותו של איש העסקים רוני דואק.

בתערוכה מוצגות 100 כרזות, שפורסמו בין 1930 ל-1960, מתוך האוסף שהקים דואק ב-1996 בעזרתו של המעצב דוד טרטקובר. מלבד יופיין הגרפי, דואק מוצא בכרזות קסם משום שהן משקפות "אידיאולוגיה, ערכים, לאומיות, נאיוויות, וגם חוויה ורגש של תקופה מכוננת, של התגייסות למטרות לאומיות כקליטת עלייה, עידוד החקלאות והתעשייה, ועוד".

כשמספר הכרזות באוסף הגיע למאות, הציע דואק לאוצרת התערוכה, ענבל עמית, לקטלג אותו, ואחר כך החליטו יחד לקיים תערוכה. בתחילה, ביקשו להציג 60 כרזות לרגל 60 שנה למדינת ישראל, אלא שהם התקשו להחליט אילו כרזות להכניס, והמספר עלה. "השלב הראשון היה ויזואלי", אומרת עמית, "בחרנו מה שמשך את תשומת הלב שלנו. מאוחר יותר נכנסה לתמונה כיועצת היסטורית נאוה שרייבר, שהיא בעלת ניסיון באוצרות של תערוכות היסטוריות, ועזרה לנו לעשות סדר".

בניגוד למקובל, הכרזות בתערוכה אינן מסודרות לפי סדר כרונולוגי או לפי מפתח נושאי, אלא לפי מוטיווים גרפיים: מבנים, דגלים, תלמים, אוניות, מוצרי צריכה ועוד. בין יוצרי הכרזות ניתן למצוא את טובי המעצבים והאמנים של התקופה, כמו נפתלי בזם, יוחנן סימון, פאול קור, האחים גבריאל ומקסים שמיר, ועוד. מעצבי התערוכה, עמי דרך ודב גנשרוא, הקפידו בעבודתם על מינימליזם ושילבו באמצעי התצוגה אזכורים למוטיווים הגרפיים. הכרזות שמציגות את מוצרי הצריכה, למשל, ניצבות על מדפים כאילו היו מוצרים בסופרמרקט, וליד הכרזות של כלי העבודה בחרו השניים לתלות כלי עבודה.

במאמר שפותח את הקטלוג מציינת שרייבר, שעד ראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, לא היה השימוש בכרזות לצורכי פרסום נפוץ ביישוב בארץ ישראל. ואולם, לאחר עליית הנאצים השלטון הגיע לארץ גל עלייה שהביא לשגשוג כלכלי, חברתי ותרבותי, בין השאר משום שבין העולים היו גרפיקאים ואמנים.

ב-1935 נפתח "בצלאל החדש" ונחנכה בו המחלקה לגרפיקה. מורי המחלקה חידשו את הטיפוגרפיה העברית ופיתחו אמצעי ייצור משופרים שאיפשרו הדפסה באיכות גבוהה. את הדימויים שבהם השתמשו שאבו מהמודרניזם המערבי ולא, כמקובל אז, מהמסורת היהודית, ויצרו בהתלהבות פטריוטית דימויים וסמלים שנהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הציונית. ההזדהות המוחלטת עם האידיאולוגיה הציונית ועם המדינה באותן שנים השפיעה גם על סגנון הכרזות ועל תוכנן. מי שלא בקיא בהיסטוריה עלול לתהות אם אין אלה כרזות בשירותה של מדינה טוטליטרית שמגייסת את ההמון לטובתה, ואם אין ברגש הנוסטלגי שהן מעוררות משהו מזויף או תמים מדי.

"יש פה עניין שהתחיל מטעם אישי", מגיב דואק, "אבל מה שמשך אותי יותר מכל הוא הקריאה להתגייסות, ההשתוקקות לפיתוח, לחיזוק היישוב ולצמצום הפערים החברתיים. אני חושב שגם כיום נדרשת אותה רוח התגייסות. ברור שיש משהו נאיווי בנוסטלגיה הזו, וברור שגם פעם לא הכל היה טוב כל כך. יש בכמה מהכרזות מוטיווים וסיסמאות שהן על גבול הפאשיזם, אבל אני חושב שאסור לשכוח שאי אפשר היה להקים את המדינה בלי כל הנאיוויות הזאת".

שרייבר: "אין בתערוכה כל יומרה. היא לא דידקטית ולא מנסה לחנך אף אחד. אפשר להסתכל עליה מהרבה כיוונים, לבחון את המוטיווים הגרפיים, להשוות בין ארצות המוצא של המעצבים. קטלוג התערוכה, לעומת זאת, מנסה לעשות יותר סדר מבחינה נושאית. הוא עוקב אחרי השינויים באופן כרונולוגי, הן מבחינה גרפית והן מבחינת המסרים שהועברו דרך הכרזות. החל בכרזות לעידוד ההתגייסות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – חייל המסתער לקרב שעל זרועו מגן דוד כחול – וכלה בפרסומות של חומרי ניקוי שפנו אל האשה העירונית, שהופיעו בשנות ה-50 עם התבססותה של בורגנות עירונית".

בעתיד מקווה דואק למצוא לאוסף בית קבוע, בעודו ממשיך לשקוד על הרחבתו, אף שהעשורים האחרונים דלים בכרזות. "כשהתחלתי לאסוף את הכרזות רק מעט אנשים חשבו שיש להן ערך. מי בכלל חשב שיש טעם לאסוף ולשמר דברים, שהם בני פחות מאלף שנים? על האוטו שלי היום יש סטיקר שאומר 'שדרות זה כאן'. בעבר היו כרזות, היום הכל מסתכם בסטיקר בן שלוש או ארבע מלים".

רק לקראת סוף הקיץ תיפתח התערוכה לקהל הרחב. לאחר מכן תנדוד התערוכה לדטרויט, מישיגן, שהקהילה היהודית שלה היא נותנת החסות לתערוכה.

לפרטים: www.zionut2000.org.il

[ובעניין אחר – תערוכה נוספת: חומר ללא חומר, פורסם אתמול בגלריה. בצילום: עבודה של נעמה אהרונסון]

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. יובל

    וכלל ישראל היא לא המדינה היחדיה שהתמשה במוטיבים פכוחניים בפוסטרים שלה, מה שלא הופך אותם כמובן לפשיסטיים פחות בעיני

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden