על יצירות מופת

אני יודע, כולם כבר כתבו, כולם כבר היללו, מה פתאום אני נזכר עכשיו. אבל, יצא שהשבוע, בהפרש של יומיים, ראיתי את ואלס עם באשיר של ארי פולמן וסיימתי לקרוא את אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן. גם אם כולם כבר אמרו את מה שהיה להגיד, נדמה לי שיש דברים שצריך לחזור עליהם. גם אם אתה לא הראשון ומה שיש לך להגיד זה לא הכי מקורי בעולם.

וואו.

ככל שהייתי מוכן לחוויה של ואלס עם באשיר, אחרי שכולם דיברו על הסרט והתפעלו מהאנימציה ומהסיפור (גם אני), פחדתי מלהתאכזב. זו הייתה גם הסיבה שהנחתי את גרוסמן בצד. חיכיתי שקצת תישכח ההמולה סביב הספר ושאוכל לקרוא אותו בראש נקי יותר. כעת, שתי החוויות מהדהדות לי בראש, ואני מרגיש שעוצמת החוויה לא פחותה. כבר כמה ימים שהסרט לא יוצא לי מהראש, ושהאשה של גרוסמן התנחלה אצלי בגוף, ממאנת לצאת ממנו, מסרבת להרפות. (מחשבה: מזל שאני לא אמא).

אתמול הלכתי לכנס היסוד של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים (תוכלו לקרוא על זה בלחץ חברתי, אצל אהוד קינן, עידו קינן ועוד). הייתה באולם תחושה של משהו היסטורי שקורה שם, אבל מעל הכל היה שווה לשמוע את אילנה דיין מדברת על המקצוע. בנאום פוליטי, חברתי וכריזמטי היא דיברה על החשש שלה מהצנזורה הפנימית שמפעילים עיתונאים על עצמם, צנזורה שבגלל שהיא לא גלויה, היא חוששת ממנה יותר מדברים אחרים. צנזורה, שההון והשלטון דואגים שתפעל מבלי שיצטרכו לעשות אותה בעצמה. זה היה השלב בו היא ציטטה את גרוסמן: “הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מֶדרָך רועם במקום שאסור לארץ להיות” (עמ’ 589).

גרוסמן מדבר על הכיבוש המשחית. דיין השתמשה באופן מפתיע באותו הדימוי כדי לדבר על ההשפעה של ההון והשלטון על העורכים, הכתבים, המשכתבים ושאר העוסקים במלאכה. אי אפשר היה שלא לחשוב על הדמיון בין הצד הפוליטי, החברתי והכלכלי של הציטוט מגרוסמן, שעוסק בחייל שהפך לקלגס בעל כורחו במהלך שירותו הצבאי, לבין אותן הסיטואצות שבהן עלולה לפעות אותה הצנזורה, בדיוק המקרים שהם לא סקסיים, שאין להם רייטינג, שמתנגשים עם האינטרסים של בעלי השררה.

ואלס עם באשיר, כמו אשה בורחת מבשורה, הם בו בזמן יצירות אמנות שהן גם מאד אישיות אבל גם מאד פוליטיות. גם גרוסמן וגם פולמן הצליחו ליצור שפה כל כך עשירה ומיוחדת, שברור לי שאני צריך לחזור גם אל הסרט וגם אל הספר במועד מאוחר יותר. שתי יצירות מופת שבמובן מסוים ככל שהן מדכדכות כך יש בהן משהו אופטימי ושובה לב, שבאופן מוזר מצליח ליצור שבב של תקווה על החיים במקום המוזר שאנחנו חיים בו.