בשבחי הפעם השנייה

אתמול ראיתי בפעם השנייה את סינקדוכה ניו יורק.

תמיד נורא מעניין את כולם איך הייתה הפעם הראשונה. הררי מילים נשפכו ומיליוני סיפורים סופרו, די בצדק צריך לומר (בדרך כלל). אני רוצה לדבר דווקא על הפעם השנייה, זו שממעיטים לדבר בשבחה.

אני חושב שאפשר לחלק את העולם לשני סוגים של אנשים. בקבוצה הראשונה יהיו אלו שיחוו משהו פעם אחת וזה יספיק להם. בקבוצה השנייה יהיו אלו שאם הם קראו ספר טוב, הם ירצו לקרוא אותו שוב, או אם הם ראו סרט שעורר בהם מחשבה, ישר הם רוצים לראות אותו שוב, לגלות עוד רובד של משמעות, עוד זוית שלא שמו לב אליה קודם לכן.

גם את הפעם השנייה (והשלישית והרביעית) ניתן לחלק לשתי קטגוריות.

בראשונה ישכנו להן בבטחה אלו שלא דורשים מאמץ: השידורים החוזרים של סיינפלד, או הסרט שראיתם ביחד בדייט השני ומאז בכל פעם שהוא מוקרן בטלויזיה הוא מזכיר לכם את הימים ההם. למרות שזו קטגוריה חביבה בפני עצמה, ויעידו כל פרקי הבית הלבן שאני עדין תמיד שמח לראות לחרדתו של הבנזוג, אני רוצה להתמקד בקטגוריה השנייה. זו שיהיו בה הספר או הסרט (או כל יצירת אמנות / תרבות אחרת) שעשתה לכם משהו. התערוכה שהלכתם לראות שוב לפני שתיסגר, הספר שהתחלתם לקרוא ישר אחרי שסיימתם אותו, או כמובן הסרט שכדי להבין מה קרה שם צריך להקדיש לו צפייה נוספת (ונוספת ונוספת ונוספת במקרה של סינקדוכה).

אם זה לא היה ברור אני שייך לקטגוריה השניה.

כמובן שיש הבדל בין לראות סרט ללקרוא ספר יותר מפעם אחת, בכל זאת לקרוא ספר לוקח יותר זמן וזו גם פעולה שדורשת יותר מאמץ, אני חושב. הצצתי קצת בספריה כדי לראות אם יש מכנה משותף בין כל הספרים שקראתי יותר מפעם אחת. לא כל כך מצאתי:

חמדת מאת טוני מוריסון (יצירת מופת), תקנות בית השיכר מאת ג׳ון אירוינג (אחד הספרים שאני הכי אוהב), פארק היורה מאת מיקל קרייטון (בניגוד לסרט שהיה די מחורבן אני חושב שזה ספר מצויין ומותח למרות שמזמן לא קראתי אותו), אלה תולדות מאת אלזה מורנטה (ובכל פעם אני בוכה מחדש), הדרך לעין חרוד מאת עמוס קינן (שקיבלתי מתנה עם הקדשת המחבר בכתה ג׳! מי לעזאזל נותן כזה ספר לילד בכתה ג׳?), דמסקוס מאת ריצ׳רד בירד (זה באמת אחד הספרים הכי יפים שאף אחד לא מכיר), ועוד.

לרובם אני חוזר מדי פעם. את חלקם קראתי שוב מיד אחרי שסיימתי לקרוא אותם בפעם הראשונה. אני זוכר לדוגמה איך בגיל 21 קראתי לראשונה ובנשימה אחת את עיין ערך אהבה מאת דוד גרוסמן, ועוד באותו היום התחלתי לקרוא אותו מחדש (ככלל אני חושב שקרתי את כל הספרים של גרוסמן יותר מפעם אחת).

ולא שזה פשוט. תמיד צצה ההתלבטות – האם לחזור למוכר ולטוב או לנסות דברים חדשים. כל אחד והאיזון שלו. לפעמים קורים גם דברים משונים. אתמול, כשראיתי בפעם השנייה את סינקדוכה ניו יורק, הייתה לי תחושה כאילו אני רואה את הסרט בפעם הראשונה. אולי בגלל שזה מסוג הסרטים שאחרי פעם אחת אתה לא מתחיל אפילו להבין מה קרה שם. אחרי הפעם הראשונה נשארו לי המון מחשבות ותהיות בקשר לסרט הזה, מחשבות שמלוות אותי בשבוע וחצי האחרונים (מחשבות שאני בינתיים מעדיף להשאיר אצלי בראש).

זה אחד הסרטים הכי חכמים, מעוררי מחשבה, ומטלטלים שיצא לי לראות. ואם זה לא היה ברור, ומבלי שאמרתי עליו שום דבר, אתם חייבים לראות אותו (אם לא עשיתם את זה עד עכשיו). אחרי זה אולי תסבירו לי מה לעזאזל קרה שם…