כל מה שאנחנו צריכים זה (גיליון של) אהבה

 

המשבר בשוק המגזינים הישראלי צף לפני חודש וחצי, כשהוצא צו המקפיא את ההליכים המשפטיים נגד חברת SBC, המוציאה לאור את “מסע אחר”, את “קוסמופוליטן” ו”PC Magazine” בגרסתם העברית ועוד, לאחר שנקלעה לחובות בסך 53 מיליון שקל. בארצות הברית ובאירופה המצב שונה, בין השאר בזכות גודל השוק שהמגזינים פונים אליו. יש ירידה בהכנסות מפרסומת, ומגזינים מסוימים מופיעים רק פעמיים בשנה, אבל מנגד קמים גם מגזינים חדשים.

“Love” ו”Apartamento” הם שני מגזינים שהושקו באחרונה, בארצות הברית ובאירופה, ובולטים בניסיון שלהם ליצור לעצמם ייחוד לעומת מתחריהם, ובתשוקה שניכרת בהם לתחומי הכיסוי ולדף המודפס. את “לאב”, מגזין אופנה שראה אור בחודש שעבר, מוציא תאגיד המגזינים האמריקאי “קונדה נאסט”. העורכת שלו היא קייטי גרנד, שהיתה העורכת המיתולוגית של “The Face”.

מהגיליון הראשון של “לאב” היה קשה להתעלם. לא רק בשל ממדיו – פורמט גדול, 330 עמודים – אלא בעיקר בגלל ההדים שעוררה נערת השער שלו. בת דיטו, סולנית להקת הפופ הלסבית המוצהרת “גוסיפ”, בת 28, מופיעה בו עירומה (אמנם לא בפעם הראשונה), על כל קפלי השומן שלה. כמעט כל כלי התקשורת והבלוגים התייחסו לגימיק שבשער, שמציג דמות שהיא ההיפך המוחלט מהנשים הרזות המככבות בדרך כלל בשערי מגזינים מסוג זה. גם הצבעוניות של התכלת העדינה לעומת הוורוד הזועק, ומשיחות המכחול השחורות שבהן עשוי הטקסט בשער, עשו את שלהן.

מעבר לשער, ניכר ניסיונם של מעצבי המגזין לתת לעמודים ולתצלומים מראה מחוספס יחסית למגזיני נשים אחרים. הטיפוגרפיה הקלאסית של הכותרות השחורות, הצרות והארוכות, לצד אלו שממשיכות את משיחות המכחול מהשער, נותנות תחושה של הוליווד הקלאסית מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. כדי לחזק את הרושם העז של נערת השער החורגת מהמוסכמות, כותבת גרנד ב”דבר העורכת” שלה בתחילת המגזין כי “סיפור האהבה שלי עם האשה המושלמת נגמר”, ומצהירה שנמאס לה מהבוטוקס, מהעובדה שהכל כבר נמתח, נשאב, נצבע או רוטש.

אולם בכך נגמר החספוס, שכן כבר בבחירת שם המגזין, “לאב”, וכותרת המשנה שלו – “אופנה ותהילה” – יש רמזים לאופיו האמיתי, שאינו שונה בהרבה מזה של עיתוני אופנה אחרים, ומבחינת סגנונו, פונה במידה רבה לנערות מתבגרות. כבר בעמודים הראשונים אפשר למצוא את מדונה מככבת בפרסומת של לואי ויטון, ולאחר מכן גם את קייטי הולמס בפרסומת למיו מיו, את קירה נייטלי מפרסמת את שאנל, את ג’יזל וקייט מוס בוורסאצ’ה. גם מי שיחפש מה לקרוא במגזין, יצטרך להתאמץ. כתבת השער שמציגה את דיטו, למשל, מתפרסת על פני 25 עמודים, שמתוכם רק ארבעה עמודי טקסט. אבל גם אם אין ב”לאב” חידוש מהפכני, השילוב בין אופנה לתהילה מזמן לא נראה טוב כל כך.

המגזין האחר, חדש קצת פחות, הוא “אפרטמנטו”, שיוצא לאור בברצלונה. כשמו כן הוא, מגזין שעוסק בעיצוב פנים, בבתים, בדירות, בחדרי שינה ובמטבחים. אבל קשה לחשוב על מגזין ששונה מ”לאב” (ולצורך העניין, גם מ”Wallpaper”) יותר ממנו. החל בפורמט הקטן, בנייר המשובח אך לא חלקלק ובצבעוניות המונוכרומטית – בכל ניכר ניסיון ליצור אלטרנטיווה לירחוני העיצוב המהודרים והמלוקקים, שלעולם לא נוכל לרכוש דבר ממה שמוצג בהם.

בין שמדובר בלופט הלונדוני של המעצב מקס למב (שגם מסביר איך לבנות כיסא), במדור האוכל וספרי הבישול, או בקוטג’ ניו יורקי – בחללים המצולמים במגזין שורר אי סדר מלא חיוניות. אלה חדרים שאנשים גרים בהם – לא כאלה שרק משמשים במה לרהיטי מעצבים. יש בהם ערבוב של ישן וחדש, אופנתי ומסורתי, הכל נראה ספונטני ולא מבוים.

“Wallpaper” הרשה לעצמו לפרגן ובגיליון ינואר שלו הופיע ראיון עם מרקו ולרדי, העורך הראשי של “אפרטמנטו”. “אנחנו לא נציג חללים נקיים למשעי”, הוא אמר שם, “מכיוון שהם לא קיימים, חוץ מאשר בדמיון של אמא שלך”.