הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת

אתמול בערב נפתחה התערוכה הראשונה (אי פעם!) במוזיאון העיצוב בחולון, בסיומו של יום ארוך שכלל כנס עמוס במשתתפים, הרצאות של מעצבים ואוצרים מכל העולם, וביקור של נשיא המדינה (גם פרס חובב עיצוב). כמו שכבר כתבתי בעבר – מרגש.

היום התפרסם בעמוד הראשון של גלריה (ובזה שלאחריו) ראיון שערכתי עם גלית גאון, המנהלת האמנותית של המוזיאון. הראיון נערך בשבוע שעבר בשני חלקים, מתוך כוונה לתעד את שלבי ההקמה של התערוכה, לספק הצצה אל מאחורי הקלעים של המוזיאון, ולנסות לשרטט פרופיל של גאון.

לא מדובר בסקירה של התערוכה (הסקירה תתפרסם בשבועות הקרובים). סקרן אותי לראות מה קורה במוזיאון לפני שהמבקרים הראשונים נכנסים, ועל אחת כמה וכמה להציץ אל אחורי הקלעים של התערוכה הראשונה שתתקיים במוזיאון העיצוב. למזלי הגדול נפלה בזכותי הפריוילגיה לגרום לכך שאם זה מעניין אותי אז אני יכול לגרום לזה לקרות. אם יורשה לי, אני מאמין ומקווה שהתוצאה מצדיקה את עצמה.

– – –

הנה קטע קטן מהכתבה, שאולי יסביר יותר טוב את העניין שלי בנושא:

שלושה ימים לאחר מכן הגלריה התחתונה עדיין ריקה, שני עובדים ניצבים על סולמות ומדביקים את השלט עם שם התערוכה על קיר הכניסה. בגלריה העליונה כבר התחילו להציב את העבודות הגדולות. 16 אנשים מסתובבים בה, מזיזים, מדביקים, בונים, ממקמים. מצלמת וידיאו שניצבת באחת הפינות מנציחה את כל ההתרחשות: את פריקת העבודות מהארגזים, את רעש המקדחות, את הקרטונים והניילונים שמפוזרים על הרצפה ועוד.

לגאון אין רגע דל. התעוררה בעיה עם החיווט החשמלי של אחת העבודות שהגיעו מסין, “מבול”, גופי תאורה שמורכבים מחמישה אגרטלי זכוכית בגובה 60-90 ס”מ, בתוכם נורות וכבלים חשמליים, שאמורים להתמלא במים. גאון עוטה כפפות לבנות לפני שהיא ממקמת את האגרטלים על הפודיום, ומבקשת מהעוזר האישי שלה לשלוח מייל לאוצרי התערוכה וליוצרי העבודה ולשאול מה בכוונתם לעשות. “מקסימום יפעל רק גוף אחד, או גם זה לא”, היא אומרת. “כבר הקמנו פעם מוזיאון אז אני יודעת שמצבנו טוב. חשבתי על זה היום בבוקר: מובן שרציתי שהכל יהיה מושלם, אבל אני יודעת שזה יכול להיות מושלם רק בעוד שנה”.

– – –

יש לי הרבה הערכה לגאון, אישית ומקצועית. לא הכרתי אותה לפני שהתחלתי לכתוב בגלריה, אבל בשנה האחרונה למדתי להעריך את המקצועיות שלה, ואת ההתעקשות שלה לעשות את הדברים כמו שצריך. ככה גם נראה המוזיאון, ככה נראית התערוכה, ככה גם נראה הקטלוג – כמו שצריך. אין הרבה מוסדות בעולם שהיו יכולים להרים כזו תערוכה, אין הרבה מקומות בעולם שהיו מצליחים להקים כזה מוזיאון.

“הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת”, אמרה גאון באחת מהפגישות שלנו, אמירה שאני מתעסק איתה די הרבה בשמן האחרון ואולי ארחיב עליה בהזדמנות. “אחת התלונות העיקריות שמופנות אלי במערכת היא שאני לא ממהרת להחליט. כל הזמן יש לי צורך לבדוק עוד סיבוב, לשאול עוד שאלה, לבדוק עוד פעם, וזה לפעמים מוציא אנשים משלוותם. אני מקווה שבסוף אנחנו מגיעים למקום קצת יותר מדויק”. זה הזכיר לי את דבריו של איציק רנרט, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בפאנל ראשי מחלקות לתקשורת חזותית שהתקיים באוקטובר האחרון: “מאז שאני ראש המחלקה, יש לי הרבה פחות תשובות משהיו לי בעבר. הדעות שלי פחות נחרצות, פחות ברור לי מה נכון ומה לא”.

לבסוף היא אמרה “אני לא חושבת שיהיה אפשר למדוד הצלחה לפני שיעברו חמש שנים; עצם קיום המוזיאון במשך חמש שנים ייחשב להצלחה. אני רוצה שנצליח להתרגש עם האנשים, גם אנשי המקצוע וגם כלל האוכלוסייה, להיפגש אתם שוב ושוב, ושאחרי כמה פעמים אנשים יגידו: ‘אני חייב ללכת, זה נורא מעניין אותי’. ולא בגלל יחסי ציבור, לא מפני שהיתה כתבה בעיתון. שאנשים יגידו, ‘הייתי היום במוזיאון, למדתי משהו חדש, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם, בא לי רעיון מעולה, קרה לי משהו’. לא צריך להתפעם בכל פעם, לא מכל דבר צריך להתמוטט. לפעמים מספיקות חוליות קטנות של התרגשות ושל תובנה”.

לראיון המלא (ואם זה לא היה ברור – לכו לבקר במוזיאון ובתערוכה. לא תתחרטו)