תיקון

כמה מהזכרונות הראשונים שלי מבן הזוג, כשממש התחלנו לצאת (אי שם לפני 10 שנים), הם הספרים שהוא נתן לי לקרוא. יש משהו “מסוכן” בלתת למישהו לקרוא ספר: מה יקרה אם הוא לא יאהב אותו? מה יקרה אם לא יהיה לנו בכלל את אותו הטעם? לא פשוט בכלל, במיוחד בתחילת מערכת יחסים. בכל אופן, אחד הספרים הראשונים (אם לא הראשון) היה “קולה של הגברת פאני” שכתבה דורית פלג. קראתי את הספר בשקיקה וכבר באותה פעם ראשונה הוא הפך להיות אחד הספרים האהובים עלי.

ברבות השנים יצא לי להכיר את דורית באופן אישי, וכשהיא סיפרה לנו שהיא מוציאה מחדש את ספרה האחרון, “פני המקום”, היה ברור שאגוייס למשימת עיצוב העטיפה. הספר יצא לראשונה בשנת 2006. אני זוכר שקראתי אותו בזמן חופשה על חופי פורטוגל. על אף שלא מדובר בספר דקיק, גם אותו קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו כעבור יום או יומיים. קשה היה לעמוד מול ספר שהגיבורה שלו פוגשת ערב אחד את אלוהים בקו 5 בדרך הביתה.

הנה ציטוט קטן שמופיע גם באחד מדשי הספר:

“הן היו מאומצות כל כך, הפנים שלו, והלפיתה שלו היתה כמעט נואשת, כאילו הוא חייב בכל מחיר להגיע לאנשהו, להגיע, כמו נוסע ברכבת לילה שנוסעת ונוסעת והלילה ארוך וחשוך והוא לא מכיר אף אחד מהאנשים היושבים בקרון, והוא רוצה כל כך להגיע למקום היעד, הוא כבר שם מאחרי עיניו העצומות, אבל מקום היעד – לאט-לאט יורדת עליו ההבנה הזאת – אינו יכול להיות אלא אחד מהאנשים האלה. ואם לא יגיע לשם, אם לא יחליף מילה עם שכנו לקרון או ייגע בכתפו, משהו חשוב מכל, משהו שהוא תמצית הכל, יהיה אבוד לעולמים.”

הוצאה של ספר מחדש היא לא דבר חדש, גם אם לא מאד נפוץ. בדרך כלל מדובר בהוצאה מחדש של ספרים שאזלו מהשוק, של ספרים שההוצאה חושבת שנעלמו מהתודעה ומגיע להם צ’אנס נוסף, או של ספרים שהמחבר שלהם קיבל פתאום את אור הזרקורים וההתענינות התקשורתית שלה הוא זוכה גוררת ענין מחודש בספר. המקרה של פלג הוא מעט שונה מכיוון שלא מדובר רק בהוצאה מחדש אלא בהוספת פרק לקראת סופו של הספר ובשינוי אקורד הסיום עצמו.

וכשעושים כזה מאמץ, ברור שמשנים גם את העטיפה, במיוחד כשהיא נראית כך:

היו מן הסתם המון סיבות לעטיפה הזו (שלא אני עיצבתי), ואני האחרון (טוב, לא האחרון) שאשפוט מעצבי עטיפות על התוצאה הסופית כי אני מכיר היטב את כל השיקולים שנכנסים לתמונה כשמדובר בעטיפות ועל חלקן כתבתי בבלוג בעבר – כסף, שיווק, מו”ל, סופר, מעצב, חנויות ספרים, דעת קהל – ועוד ועוד. כולם אומרים את דעתם ובסוף מישהו צריך להחליט.

כשדורית פנתה אלי עם הספר היה ברור שפשוט זה לא יהיה, ולו בגלל הסיטואציה של הנסיון לעשות הפעם את כל הדברים כמו שצריך. לזכותה של הוצאת זמורה ביתן ייאמר שהם נתנו לנו גיבוי מלא וכשהצגנו להם את האופציה המוגמרת הם מיד נתנו אור ירוק. היו המון סקיצות והמון כוונונים. די בהתחלה ננעלנו על השמש – פרט מתוך ציור של ואן גוך שנקרא “הזורע”, אבל הרגשנו שמשהו חסר. דורית הציעה שאנסה לשלב את הקוף מתוך העבודה “מעבר לתחום” של צדוק בן דוד שנמצאת על חוף הטיילת בתל אביב, בסמוך לרחוב טרומפלדור. ברגע שהקוף השתלב ידענו שיש לנו עטיפה.

קשה להסביר למה העטיפה הזו נכונה לספר, מה היו השיקולים, למה דווקא הצבעוניות הזו, ומה לעזאזל הקוף עושה שם (יש הסבר, תקראו את הספר). בדרך כלל אין לי בעיה להסביר את תהליך העבודה שלי, והנה בפעם הראשונה פחות או יותר אני מוצא את עצמי בלי מילים, אבל עם אינטואיציה ותחושת בטן חזקה שזו העטיפה הנכונה לספר הזה. לפני כמה שבועות הספר יצא לחנויות הספרים, ומאז המהדורה הראשונה שלו כבר נגמרה. לפני כמה שבועות גם הייתה הסערה הגדולה, ובמהלכה הקוף נעלם, על אף שהבסיס העליון שעליו הוא הוצב נשאר במקום. תחילה חשבנו שיתכן והקוף הלך לשחות בים, או נמצא אצל חובב אמנות פרטי בבית;כך או כך ידענו שהשתלשלות העניינים תואמת את החזון שבספר! החדשות המשמחות הן שכעבור שלושה שבועות – לפני כמה ימים – אותר הקוף קבור בחולות הים לא הרחק מהמקום שבו הוצב הפסל, ובקרוב יוחזר למקומו.

אני שמח לסיים את הפוסט עם כמה מילים של דורית; נדמה לי שבכל זאת כדאי לשמוע גם משהו מהצד שלה בסיפור:

“זה ספר שקשה מאד למצוא לו עטיפה עם דימוי ויזואלי כלשהו – דימוי כזה כמעט לא יעלה על הדעת, בהתחשב בטבעו של הגיבור. לקושי הזה התווספה העובדה שהעטיפה המקורית נעשתה בלחץ כבד של זמן, ועטיפה חלקה היתה הפתרון היחידי שמצאנו בזמנו לסוגיית מה שאין לו צלם. התוצאה היתה עטיפה שאולי אפשר לחבב אותה כשהספר מונח ליד המיטה שלך, בגלל הפשטות והחספוס שלה, אבל לחלוטין אי אפשר לראות אותה בין ערימות של ספרים בחנות. יתרה מזאת, הפריע לי שהשאלה נותרה לא פתורה: איך אפשר להלביש את הספר הזה, שמעצם טבעו קשה לצרף לו דימוי ויזואלי מסוים, כסות שבכל זאת תיתן משהו ממהותו, שבכל זאת תעניק לו צלם פיזי משל עצמו. מבחינתי העטיפה הנוכחית מצליחה לתת מענה לדרישות הכמעט בלתי-אפשריות האלה, ואני שמחה בה, כמו באפשרות התיקון הזו כולה, שמחה רבה”.

והנה העטיפה בשלמותה: