מינימליזם מפתה או גימיק פשטני

כשלמדתי עיצוב גרפי הקורס שהכי שנאתי היה עיצוב בתלת מימד: לא הסתדרתי עם הפריסות וממש לא שינה אם לי אם התרגיל היה לארז קופסה לשקיקי תה או בקבוק שמפו. פשוט העדפתי (עד היום) את הדו ממד. למרבה האירוניה בשלוש שנים לאחר שסיימתי ללמוד היתי מעורב בעיצוב של כל כך הרבה אריזות, ובראשן כל מוצרי ויסוצקי, טבעול, תפוזינה, ספרינג ועוד (למען הסר ספר כשאני אומר “הייתי מעורב” הכוונה היא לא שאני עיצבתי לבד אלא שעבדתי בסטודיו שמנה שמונה מעצבות ומעצבים שעבדו על הפרויקטים השונים).

כמו כל עבודת עיצוב גם עיצוב אריזות הוא משימה לא פשוטה, אולם המקרה של אריזות מוצרי מזון הוא מעט מיוחד ולו בגלל המלחמה הקשה על שטח המדף ועל תשומת הלב של הצרכן. נכתב על זה לא מעט בספרות ובעיתונות, וזו גם הסיבה – אני מניח- שכל שני וחמישי יצרן כזה או אחר משנה את האריזות שלו, מותח פנים, מרענן, מחדש ומה לא. התוצאה בדרך כלל לא מלהיבה, אם יורשה לי להשתמש באנדר סטייטמנט, ובכל פעם שאני נכנס לאחד הסופרים בארץ אני לא פעם מוצא את עצמי שואל למה האריזות צריכות להיות כל כך מקושקשות וכל כך עמוסות בפרטים. קצת שקט לא יזיק בכל ההמולה הזו.

זו בדיוק הסיבה שכל כך הייתי מרוצה מהניסוי שעשו ב-ANTREPO, ושאלו מה אתם מעדיפים בכל אריזה: את הגרסה המקורית של האריזה, הגרסה רק עם הלוגו הצבעוני או הגרסה עם הלוגו הלבן (מלבד הדוגמאות פה למעלה ולמטה יש עוד דוגמאות באתר). המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני מעדיף את הגרסה הכי נקייה, הכי פשוטה, הכי מינימליסטית – כל כך הרבה יותר סקסי, עושה חשק, אלגנטי. אבל אז חשבתי מה היה קורה אם כל המוצרים היו ככה. איך אפשר היה להבדיל ביניהם? לא פשוט. אז גם נזכרתי במשהו שפרסמתי לםני חצי שנה באנטייטלד על מסעדה סינית שהשם שלה היה… “מסעדה סינית”.

כמו אז גם עכשיו אין לי פואנטה. מצטער. בכל מקרה ברור לי שקצת פחות עומס ויזואלי לא היה מזיק לא רק לסופר אלא לעוד הרבה תוצרים גרפיים אחרים.

מחשבות?