כל מה שחשוב ויפה

מישל וולבק: המפה יותר מעניינת מהטריטוריה

אני קורא עכשיו בהנאה רבה את ספרו האחרון של מישל וולבק, המפה והטריטוריה, שיצא לאור בהוצאת בבל בתרגומה של רמה אילון. את הספר הראשון של וולבק שקראתי לפני עשר שנים בערך, החלקיקים האלמנטריים, קניתי בגלל העטיפה (שעיצבה גילה קפלן). היה (ועדין יש) משהו כל כך מהפנט בצילום של הילד הזה, שצילמה רינקה דיקסטרה, עם הטיפוגרפיה הלבנה העדינה שהונחה על החזה שלו, שגרם לי להרים מיד את הספר ולבדוק במה מדובר.

אני זוכר שקניתי את הספר מבלי שזכרתי אפילו מה היה כתוב בגב שלו. את הספר קראתי בבית חולים איכילוב, כשאני יושב ליד המיטה של אבא שלי שבאותה תקופה היה בשלבים מתקדמים של מחלת הסרטן – חוויה די מוזרה אני חייב להגיד, ומי שקרא את הספר ודאי מבין על מה אני מדבר.

מאז הספקתי לקרוא את כל הספרים של וולבק שתורגמו לעברית, ואפילו עיצבתי עטיפה לאחד מהם. עכשיו, כאמור, אני קורא את המפה והטריטוריה. אני בערך באמצע, ודי במתח, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב כל הזמן על כמה שונה הספר הזה מספריו הקודמים של וולבק, ועל איזו חוויה ויזואלית הוא מספק. כדי להבין קצת יותר כדאי אולי להתחיל בתיאור של הספר, שמופיע גם בגב שלו:

כשז׳ד מרטן נסע לאירלנד לפגוש את מישל וולבק כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים״, הוא היה אמן כמעט נשכח. עשר שנים חלפו מאז תערוכת היחיד הראשונה והאחרונה שלו ״המפה יותר מעניינת מהטריטוריה״, שבה הציג תצלומי נוף של מפות מישלן; בתקופה זו הוא נעלם לגמרי מעולם האמנות.

ז׳ד לא היה יכול לשער את ההשלכות של המפגש הזה עליו או על מחבר ״החלקיקים האלמנטריים״.

ברומן החמישי שלו חוקר מישל וולבק לראשונה את האזורים שמעבר למאבק המר, לכלכלה הנואשת ולפוליטיקה החד־סטרית של מלחמות המינים שאפיינו את ספריו הקודמים. המפה והטריטוריה הוא סיפור רחב יריעה ורב רבדים והשתקפויות, מהורהר ואירוני הממפה שורה ארוכה של דברים שכדאי לחיות בגללם: יחסי אבות ובנים, ידידות, עבודה, מלאכה ויצירה, והתשוקה לתאר בנאמנות את העולם כמו שהוא, גם כשהוא יפה.

– – –

אם יורשה לי לרגע להגיד משהו, זה ממש ספר למעצבים / אמנים / צלמים – לכל מי שהמימד הויזואלי בעבודה ובחיי היום יום שלו תופס מקום נרחב. במשך הקריאה אני מוצא את עצמי עוצר מדי פעם ומתעכב דווקא על האופן שבו וולבק מתאר ציורים, צילומים או אפילו חלומות. הנה דוגמה קטנה:

״בעודו מהרהר בעוצמה ובטופולוגיה של העולם, שקע ז׳ד בתנומה קלה.

״הוא היה נתון באמצע חלל לבן, חסר גבולות. לא היה אפשר להבחין בקו האופק, הקרקע שגונה לבן־מט התמזגה, אי שם במרחק, בשמים בלבן זהה. על פני הקרקע, היה אפשר להבחין פה ושם, בגושי טקסט של אותיות שחורות, שהיו מונחים באי־סדר ויצרו תבליטים עדינים; כל אחד מהגושים הכיל כחמישים מילים. ז׳ד הבין עכשיו שהוא נמצא בתוך ספר, ותהה אם הספר הזה מגולל את סיפור חייו. הוא רכן אל הגושים שנקרו בדרכו, ובהתחלה היה לו רושם שכן: הוא זיהה שמות כמו אולגה, ז׳נבייב; אבל לא היה אפשר לחלץ מהכתוב שום מידע מדויק, רוב המילים היו מחוקות או מושחתות בהתקף זעם, בלתי קריאות, ושמות חדשים הופיעו, שלא אמרו לו דבר. לא היה אפשר להגדיר גם שום כיוון של זמן: הוא התקדם בקו ישר, הוא נתקל כמה פעמים בשם של ז׳נבייב, שנגלה אחרי השם של אולגה – אף שהיה משוכנע, משוכנע לחלוטין, שלעולם לא יזדמן לו לראות שוב את ז׳נבייב, ושאולגה בכל זאת תהיה, אולי, חלק מעתידו.

״הרמקולים שהכריזו על העלייה לטיסה לפריז העירו אותו״.

– – –

ויש עוד הרבה, וכדי לא להרוס למי שמתכוון לקרוא אני לא רוצה לפרט – אולי בעתיד אקדיש לספר עוד רשימה. בינתיים לא מדובר בוולבק הפרובוקטיבי של פלטפורמה, אלא במשהו הרבה יותר מפויס. יש משהו קצת חולמני בכתיבה, משהו מהורהר, מפויס, שלו. אני אמנם רק באמצע ומוקדם עדין לקבוע התרשמות מכל הספר, אבל כמו שאמרתי – אני בינתיים מאד נהנה.

לסיום בכל זאת מילה על העטיפה, בעיצוב סטודיו דרום. זו העטיפה השנייה שיוצאת בעיצוב החדש של הספרייה של בבל, שזוהתה במשך שנים עם הפס הלבן בצד ועם הכותרות בפונט הדסה. אני לא אתייחס עכשיו לעיצוב החדש (קצת מוקדם וקצת קשה לי איתו עדין), אבל כן אגיד מילה טובה על ההחלטה לשים על הכריכה עבודה של מיכאל דרוקס בשם דרוקסלנד. מעבר לזה שמדובר בעטיפה מסקרנת שמתאימה מאד לשם הספר, יש בה גם משהו שמאד מתאים לעלילה, ובמהלך הקריאה כשמניחים את הספר בצד ליד המיטה, נחמד להביט בה ולחשוב עוד קצת על טיבו של הספר וטיבה של העלילה. הנה היא במלואה:

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. shua

    עושה חשק לקרוא. מעניין לבחון את הקשר של העטיפה לטקסט – אם הוא קשר מילולי או שיש בגיבור הספר תהליך של מיפוי עצמי דמוי מיכאל דרוקס.

    1. יובל

      יש לעטפה קשר בכמה רמות לעלילה, למקצוע של הגיבור, לעבודות האמנות שלו וכמובן למיפוי עצמי. תקראי!

  2. בראוניס

    לא קראתי דבר של וולבק, אבל יש לי נטיה כן לשפוט ספר לפי כריכתו, ולפי התקדמות העניינים נראה שארכוש את הספר הזה. בעיקר אני זוכרת שעמדתי נפעמת מול הכריכה וחשבתי כמה פשוט וכמה גאוני להתייחס באופן הזה (או להתייחס בכלל) דווקא לכריכה האחורית של הספר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden