כל מה שחשוב ויפה

דייוויד יוז הוא בסך הכל מאייר

בשבוע שעבר ביקר בארץ המאייר הבריטי דייוויד יוז, שהגיע לישראל כאורח של מסלול האיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. לעתים מתקיים פער גדול בין הכשרון של יוצר לבין האופן שבו הוא מציג את עבודותיו. כשמדובר במאיירים, התופעה מקבלת משנה תוקף: אולי משום שהם עומלים על אמנותם בגפם בחדרי חדרים, לא פעם נדמה שהם לא רגילים לאור הזרקורים. רושם כזה התקבל ברגע שיוז עלה לבמה להציג את עבודותיו בכנס "דיוקן בהזמנה", שהתקיים בשבוע שעבר בשנקר. הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי של המאייר: קצת נבוך, לא לגמרי מסתדר עם המקרן, לא יודע איפה לעמוד על הבמה, רגיל לתת לעבודות לדבר במקומו.

דקות ספורות בלבד לאחר שהחל לדבר, היה נדמה כאילו מדובר באיש אחר לגמרי. יוז התגלה כפרפורמר מהמעלה הראשונה, בעל הומור בריטי שנון, משל היה ריקי ג'רביס מתוכנית הטלוויזיה "המשרד". אולם יוז לא הסתפק בכריזמה שלו כדי לקנות את לב הקהל שהורכב מסטודנטים, מעצבים ומאיירים. הוא דיבר בכנות מוחלטת על העבודות שלו ולאט לאט הציג עוד איור, עוד דיוקן, כל אחד יותר מרשים מהקודם, שכולם ביחד הצטברו לשפה היחודית של יוז.

היה משהו מעורר קנאה בדימויים שהתחלפו על המסך, לא רק בגלל הכשרון יוצא הדופן, אלא בעיקר מאחר והיה ברור שאלו איורים שכמותם קשה למצוא בעיתונות ובמגזינים בישראל. ואף שהגעתי לכנס כצופה בלבד, זו הייתה הסיבה שבגללה אמרתי לעצמי שאני חייב לראיין אותו (מה גם שהוא נראה כמו מישהו שיהיה נחמד מאד לשתות איתו איזה משהו קטן…). כמה שעות לאחר מכן כבר ישבנו על חוף הים של תל אביב ולמשך שעה וחצי זכיתי לשוחח עם יוז על הדרך המקצועית שעבר, על הסגנון היחודי שלו, על הדרך שבה הוא רואה את העולם, ועוד ועוד. במהלך הראיון, כמו בכנס, היה משהו אפולוגטי בדבריו, כשהוא סיפר איך בכל פעם מחדש הוא היה (ועדין) מופתע שמישהו אוהב את העבודות שלו, שאנשים בכלל מוכנים לשלם לו, "הוא הרי בסך הכל מאייר". לקראת סוף הראיון הוא אף שאל אם הראיון באמת יתפרסם בעיתון.

והנה, היום התפרסם הראיון בגלריה.

שווה לקרוא את כל הראיון, יש ליוז סיפור מעניין על בחור צעיר שהלך ללמוד איור, לא היה מרוצה מהעבודות שלו, פרש מהמקצוע והלך להיות דוור במשך שלוש שנים. "במשפחה שלי אין אף אחד שעושה משהו שאפילו מזכיר משהו אמנותי או יצירתי", הוא מספר, "ובאופן די מגוחך רציתי להיות היצירתי. כולם יעצו לי להיפטר מהרעיון המגוחך הזה, ?אתה אף פעם לא תצליח' הם אמרו. גמרתי את הקולג' בתחילת שנות ה-20 שלי ולא ידעתי מהחיים שלי. נכנעתי לתכתיבי האופנה, למה שהיה נכון באותו רגע, וזה מה שהרס אותי. הייתי מאייר ממש נורא, פשוט גרוע. וגם לא נהניתי. לכן הפסקתי לאייר והלכתי להיות דוור".

יותר מ-10 שנים לאחר שסיים ללמוד הוא הפסיק להרגיש כשלון, ומאז עבודותיו מתפרסמות באופן קבוע במגזינים ובעיתונים המובילים בעולם, בהם "ניו יורקר", "אסקווייר", "רולינג סטון", "פלייבוי", "וושינגטון פוסט" ו"גרדיאן". ואם האיורים הנפלאים האלו לא יגרמו לכם לקרוא את כל הראיון, אני לא יודע מה כן.

שחקניות הסדרה "סקס והעיר הגדולה", מגזין הניו יורקר, 2007

 

דיוקן של הסופרת הבריטית הילרי מנטל, מגזיו הניו יורקר, 2005

 

מדונה, מגזין הניו יורקר

 

דמותו של יאגו מתוך "אותלו" מאת שקספיר, בהוצאת Alibaba Verlag, פרנקפורט, 1998

 

תיאור אנטומי, מגזין אסקוויר (ארה"ב), 2002

 

איור למגזין השוויצרי du, השישי מתוך סדרת איורים לתמה "thrill"

 

"הגבר האידיאלי", מגזין ג'י קיו (ארה"ב), 2001

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden