כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף

התחלנו את הבוקר עם עטיפה שמופיעות עליה שתי דמויות, וחשבתי שיהיה נחמד לצרף אותה בסמיכות לעטיפה נוספת, שמעניין להציב אותן זו לצד זו. את העטיפה הנוכחית בפרויקט העטיפה האהובה בחר עופר שדמי, שפתח לפני כמה חודשים את הבלוג סיפור כיסוי שעוסק בעטיפות של תקליטים. עופר בחר בספר האדם המשוכפל מאת ז'וזה סאראמאגו, שיצא בהוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד. על העטיפה מופיעה עבודה של קתרינה פריטש, וכך נימק עופר את בחירתו:

הרי לכם סיפור פשוט ומורכב באותה מידה – מורה להיסטוריה בבי"ס תיכון, המנהל חיים אפורים, לוקח סרט מספרית וידאו בהמלצת חבר. תוך כדי צפייה, הוא מגלה שחקן משנה שנראה בדיוק כמוהו, באופן שאינו נותן לו מנוח. הוא מתחקה אחר השחקן ולבסוף אף נפגש עימו. או אז הוא מגלה שקיים אדם, זהה לו חיצונית, עם אותם כתמי לידה, ושנולד חצי שעה לפניו. סקרנות, קנאה ותסכול מובילים את השניים לחלוק זה את זוגתו של זה ללא ידיעתן וחייהם מתערבבים ונשזרים זה בזה בנסיבות מפתיעות עד הסוף הבלתי צפוי והכה-מבריק. בעלילה כל כך פשוטה אך כה מתעתעת, מצליח המחבר לעסוק בצורה מרתקת בנושאי זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף.

אחרי "על העיוורון" פחדתי לקחת ליד עוד ספר של סאראמאגו, גם כי הוא זיעזע אותי, אבל בעיקר כי הוא כזאת יצירת מופת שלא רציתי לקלקל. כעבור כמה שנים חיפשתי לי בחנות ספר לרגל נסיעה, וחלפתי על פני המדף שעליו היה מונח (לשמחתי עם הפנים אליי). שתי הדמויות שמביטות זו בזו הציקו לי. שתיהן נראות לי אותו דבר, אבל הן לא שיקוף אחת של האחרת. לשמאלי יש קצת יותר שפם? אולי המבט נראה קצת אחר? השביל בצד? אחרי זיגזוגי עיניים חוזרים ונשנים ימינה ושמאלה קניתי את הספר. ניסיתי לקרוא אותו באיטיות, מנסה להתעכב על כל הפלפולים והפילוסופיות, ובעיקר להתענג באיטיות עד להגעה לעמוד האחרון. מדי כמה עמודים חזרתי לבהות בסימטריה / א-סימטריה המטרידה הזאת, מתקשה להרפות.

לא יאומן שהתמונה (מוצלחת בהרבה מהגירסה האנגלית או הפורטוגזית), לא נוצרה ייעודית עבור הספר, אולם היא מצליחה להביע את נושאי הספר ואת תחושות הקורא באופן כל כך מדויק. בעקבות הצלחת העטיפה וכן לשם העקביות, עבודה נוספת של פריטש בשם "רוח רפאים ושלולית דם" עיטרה את עטיפת ספרו הבא "על הפיקחון". לא קראתי אותו בערך מאותה הסיבה שציינתי קודם, אבל זה בטח יעבור לי יום אחד.

"האדם המשוכפל" הוא יצירה קומית אפלה, אלגורית וחכמה, שעטיפתה המרהיבה נצרבה לי לא פחות עמוק בתודעה. עכשיו רק נותר לגלות מי הרשע שלא החזיר לי את הספר.

 

11 תגובות על הכתבה

  1. אבי

    מדוע עטיפת ספרי הפרוזה בארץ כל כך משעממות וחד–גוניות? מדוע תמיד זה מתחיל ונגמר בטיפוגרפיה בנאלית להחריד + רפרודוקציית אמנות / תצלום / איור אימג'בנק? מלבד העטיפה היפה של מיכאל גורדון שמאתגרת את המוסכמה (גם אם בעיצוב מינימאלי ורהוט), 90 אחוזים מספרי הפרוזה בארץ, כולל מרבית הבחירות שמופיעות בפרוייקט הנחמד של יובל, הן בנאליות, משעממות ו… (זה עניין של טעם, אבל – ) מכוערות להחריד.

    1. יובל

      יש לזה מיליון סיבות, שכתבתי עליהן לא פעם פה בבלוג. אבל שניה לפני שאני אומר על זה משהו, אני סבר שדווקא בעטיפות של הספריה החדשה יש לזה הצדקה, לדימוי ולטיפוגרפיה הבנאלית, לשמרנות, אבל זה סיפור אחר.

      אני חושב שהתשובות הרגילות והלא מפתיעות הן התשלום הנמוך שמשלמים למעצבים, לוחות הזמנים שתמיד דחוקים, השמרנות של ההוצאות, ויותר מכל העובדה שמי שקובע מה תהיה העטיפה בשנים האחרונות אלו אנשי השיווק בהוצאות, בצומת ספרים ובסטימצקי.

      1. עודד

        יובל… קודם כל תודה גדולה על השיתוף בפרוייקט החינני הזה, שנהניתי ממנו מאד גם כקורא!

        לגבי הנקודה הכואבת שהעלה אבי ושאתה עונה לה/מסביר. אמנם עיצוב ספרים ועטיפותיהם אינו אחוז משמעותי מעבודתי (למרות שדווקא בימים אלה אני עובד על אחד), ומצוקותיהם של מעצבי ספרים "אמיתיים" ידועות לי, ויש לי גם אמפתיה אליהם. ועדיין, כצרכן ספרים אובססיבי, אני נאלץ בצער להסכים עם אבי.

        יובל, הסיבות הללו שאתה מונה תמיד היו חלק מהצד 'האפל' של המקצוע (ויש שיגידו – המאתגר), ועדיין, יש גם סיבה לא נוחה אחת, שלא מנית – רפיונם של חלק מהמעצבים עצמם.

        אך כמובן לא של כולם. אני גם רואה גם את אלה המעצבים שכן עומדים על שלהם מול אנשי השיווק, קובעים את שכרם מול הוצאת הספרים ולא מתפשרים, ואפילו קובעים את הלו"ז או לפחות משפיעים עליו.

        הדוגמה של גורדון היא רק אחת. יש עוד, בישראל של 2011 (בנקל הייתי מוצא גם 10 עטיפות ולא רק אחת). להבנתי, זה באמת עניין של החלטה (לא רק טכנית אלא גם עקרונית, וכזו המשפיעה על העיצוב עצמו בסופו של דבר), היכן אנחנו ממקמים את עצמנו ביחס ל'תעשיה'. אני לא נאיבי, ואני גם יודע שמדובר ביוצאים מן הכלל, אבל זה מספיק לי לדעת שזה אפשרי.

        1. יובל

          אתה צודק לגמרי, ועדין, קשה לי להאשים רק או בעיקר את המעצבים. כשהתחרות כל כך קשה, כשברור לך שאם לא אתה אז יביאו מישהו אחר, כשאתה רוצה להתפרנס ממה שאתה אוהב ויודע לעשות, נכנסים המון שיקולים.
          באופן אישי תמיד השתדלתי לקרוא את רוב הספרים שעשיתי להם עטיפה אבל אני יודע עד כמה הדבר הזה לא ריאלי כמו שהדברים מתנהלים היום.
          האם יש לי פתרון? לא ממש.

          ותודה בחזרה על התרומה שלך לפרויקט ובכלל.

        2. אסתי

          שלום עודד,

          אני יכולה רק לספר לך מהחוויות שלי ולהגיד לך שהמלחמה הזו נדונה לכשלון מתחילתה. ואני מאלו שילחמו עד טיפת דמם אחרונה, ובכל זאת אני יכולה להעיד על הוצאה אחת שהיתה מתקשרת אלי ומבקשת שאשלח להם את "הסקיצה שאת לא אוהבת" שהיתה כמובן מתקבלת מייד ולא משנה מה היו האלטרנטיבות החזקות והפרובוקטיביות שהייתי משגרת אליהם.

          וגם על הוצאה אחרת שכל סקיצה טובה שלי נגנזה כדי שבמקומה תבוא אחרת / בנאלית / משעממת / חסרת אמירה (לא שלי, כן?) ואז כשיום אחד נמאס לי והעליתי לבלוג שלי את הסקיצות שלא נבחרו אל מול מה שיצא בסוף וכל הגולשים התעלפו מהכוח של אלו שלא נבחרו, צלצל אלי המו"ל ואמר שהוא קרא וכמה חבל שלא עשינו את המשאל הזה לפני שהוא בחר את העטיפה, וביקש שאסכים לעשות עוד נסיון (יען כי סירבתי לעבוד איתו) ולמרות שהתחייב להקשיב לי בפעם הזו, כמובן שלקח עטיפה ממישהו אחר וככה קבר גם את הספר ההוא.

  2. עודד

    אסתי, אולי זה ישמע מוזר, אבל דווקא החוויות המבאסות האלה (שיש לכולנו בווריאנט כזה או אחר), יש בהן צד חיובי, משום שהן מלמדות דבר טוב וחשוב – שאנחנו לא חייבים או אמורים לעבוד עם כל אחד. או במילותיו של מילטון גלייזר (ומה שהתברר לי שוב ושוב כנכון) – אתה יכול לעבוד רק עם אנשים שאתה מחבב. ואם אני כבר מעלה אותו כאן, הנה הדברים שהוא עצמו למד במשך השנים:
    http://www.miltonglaser.com/pages/milton/essays/es3.html

    ודרך אגב, מ א ד אהבתי את הבלוג שלך.

    1. אסתי

      איזה כייף לדבר על מילטון גלזר. אני חושבת שאין היום הרבה אנשים שיודעים מי האיש ומה פועלו, אבל כשאני למדתי הוא היה אלוהים של עולם העיצוב.
      תראה, אני בהחלט מסכימה עם מילטון ידידנו, אבל כידוע הוא – מילטון, אנחנו לא במקום שלו. אין לנו את הכוח שלו וגם לא את ההשפעה שלו, ולעבוד רק עם אנשים שאתה מחבב…
      כמה כאלו יצא לך להכיר במהלך שנות עבודתך?

      זר לא יבין זאת. לא יבין עד כמה זה קשה. קודם כל המאבק הפנימי היומיומי, הסבל והחציבה מהסלע הפנימי, כדי להגיע לתוצאה היצירתית. ואחרי זה – הלקוח, שלפעמים גורם לך פשוט למאוס בחייך.
      לא קלה היא דרכנו. בהחלט לא קלה.

      ותודה רבה בשם הבלוג ושלושת קוראיו הנאמנים.

  3. יובל

    קודם כל תודה לשניכם – אסתי ועודד – על התענוג בלקרוא דיון אינטלגנטי על עיצוב. אני מאד מסכים איתך עודד על כך שאנחנו לא חייבים או אמורים לעבוד עם כל אחד, אבל כמו שכולנו יודעים, יותר קל להגיד את זה ופחות ליישם. או בקיצור – הלוואי על כולנו

    ובקשר למילטון – אני חייב לפחות להשוויץ שבשנה שעברה היה לי העונג לראיין אותו. אמנם בסקייפ ולא פנים מול פנים אבל בכל זאת זו הייתה התרגשות גדולה. הנה לינק:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49521,.aspx

  4. אסתי

    התודה היא לך יובל.
    גם על שחשבת על פרויקט כזה מקסים וגם על הביצוע (המקסים – כבר אמרתי?) וגם על כך שחשבת עלי.
    כבוד. בהחלט כבוד.

    ולגבי הראיון של עם מילטון… מה אגיד, אם היית רואה את הירוקת שעטתה אותי במהלך הקריאה היית לומד משהו על הקנאה האנושית.
    אתה בכלל חצוף. לא הספיק לך דן רייזינגר? אגב, נדמה לי שגם ראיינת את נוויל ברודי, לא?

    טוב, אני ראיינתי את טרטא (:

  5. יובל

    את נוויל ברודי עדין לא ראיינתי, והדגש הוא על עדיין.
    וגם טרטקובר בתכנון, אל דאגה…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden