כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
מכונה למכירת כרטיסים ברכבת התחתית של ניו יורק. צילום: Antenna Design

פאולה אנטונלי: אתה מדבר אלי?

הדיאלוג בין המכונה לאדם עומד במרכז התערוכה Talk To Me במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. שיחה עם פאולה אנטונלי, ראש מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון

אדם בא לתחנת רכבת בעיר זרה, עומד מול מכונה אוטומטית למכירת כרטיסים, בוהה בתפריטים ומנסה להבין על מה לעזאזל צריך ללחוץ כדי לקנות את הכרטיס המבוקש. זו הסצינה המופיעה בדימוי המרכזי המלווה את התערוכה החדשה Talk To Me, שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ובו נראית אשה עומדת מול מכונה אוטומטית למכירת כרטיסים בתחנת רכבת תחתית בעיר.

״ניו יורק היא תמיד אסון בכל הקשור לטכנולוגיה״, אומרת אוצרת התערוכה, פאולה אנטונלי, בראיון טלפוני. ״לא יעזור כמה תתלונן. אבל הממשק הזה ממש טוב: הוא פשוט ברור מאוד. בתערוכה יוצג דגם אמיתי של המכונה בגודל 1:1. השתמשת בה פעם?״.

ברור. הרבה פעמים.

״אז אתה יודע למה: יש בה כפתורים גדולים שאומרים לך בדיוק מה לעשות, יש מסך מגע קל לתפעול שאם טעית בו אתה יכול לחזור אחורה בצורה מאוד פשוטה. זה כמו משחק, זה לא מאיים, האותיות גדולות מספיק, והוא גם מאוד אלגנטי. לעומת זאת, אחת הדוגמאות הגרועות ביותר לממשקים מסוג זה נמצאת בעיר הקודמת שלי, מילאנו.

״אני חושבת שהממשק שם, ובטח השתמשת גם בו, הוא פשוט איום. אתה צריך ללחוץ על כפתור ok אחרי כל פעולה, להשתמש בחצים לניווט. זה הכי לא ברור. בניו יורק אתה שם את האצבע במקום המתאים – ׳אני רוצה את זה', ׳אני רוצה את ההוא' – אתה פשוט נוגע ומיד קולט את הכוח של ממשקים אינטואיטיבים וברורים. זה כמו ההבדלים שהיו בין מחשבי אפל לפי.סי. במחשבי פי.סי היית צריך לדעת איך הם עובדים, באפל לא״.

פאולה אנטונלי. צילום: רובין הולנד

Bernhard Hopfengärtner, Hello World. צילום: Thomas Xaver Dachs

המכונה לממכר הכרטיסים היא אחת מכמעט 200 אובייקטים וקונצפטים שיוצגו בתערוכה, וביניהם גם חיות אלקטרוניות מעולמות וירטואלים, אפליקציות של טלפונים סלולרים, מערכות ניווט עירוניות, ואפילו אפליקציה שבודקת את הודעת הדואר האלקטרוני לפני שהיא נשלחת, ומתריעה בפני הכותב אם דבריו עלולים להתפרש ככועסים, עצובים או חסרי רגישות. המשותף לכולם הוא הדיאלוג שהם מציעים בין האוביקט למשתמש.

פורצת דרך

״דבר אלי״ היא חוליה נוספת בשרשרת התערוכות פורצות הדרך שאצרה אנטונלי, העומדת בראש מחלקת האדריכלות והעיצוב של מוזיאון המומה. אחת התערוכות האלה היתה ״עיצוב והמחשבה האלסטית״ ב־2008 ובה הוצגו מוצרים המבטאים את השפעת התהליכים הטכנולוגיים והחברתיים על החשיבה העיצובית.

בתערוכה הנוכחית ממשיכה אנטונלי במיפוי עולם העיצוב, כפי שהוא מתבטא לא רק באובייקטים אלא גם בתקשורת, בהעברת מידע, במחקר מדעי, בתיאור תרחישים עתידיים, ועוד. ההקשרים אינם רק אמנותיים אלא גם סוציולוגיים, פוליטיים, מדעיים, וטכנולוגיים.

רמזים לכך אפשר למצוא כבר באיור המפתיע המופיע על כריכת קטלוג התערוכה. בניגוד לפונט השחור הדק של כותרת המשנה של התערוכה – עיצוב ותקשורת בין בני אדם למכונות – האיור הזה הוא צבעוני ומפוקסל, ילדותי במובן מסוים, והסגנון שלו נראה כאילו נלקח מגרפיקה של משחקי מחשב בתחילת שנות ה־80.

״אלו באמת היבטים נוספים שלקחנו בחשבון בעיצוב הכריכה״, אומרת אנטונלי. ״יש כאן ניסיון להגיד שיש קשר הדוק בין הטכנולוגיה לבין מי שאנחנו, לדרך שבה אנחנו גדלים ונהפכים מילדים למבוגרים. כילדים אנחנו משחקים עם חול, עם מכחולים וגם עם פיקסלים. ניסיתי להציג את הטכנולוגיה כעוד דרך אחת לבטא את עצמנו – לא משנה בני כמה אנחנו ומה מעניין אותנו.

״אבל יש לאיור ממד נוסף שאולי לא שמים לב אליו מיד. הוא יכול להזכיר גם עבודת תפירה. התחושה שרצינו לשדר היתה שגם אם אנחנו עוסקים במשהו מאוד מאוד חדש, זה עדיין יכול לעורר גם תחושה של משהו מאוד ישן. שטכנולוגיה יכולה להיות משהו המחבר בין העבר לעתיד״.

הקישור לעולם הילדות מופיע בקטלוג גם בהקדמה שכתבה אנטונלי ובה היא אומרת כי ״העובדה שאנשים נקשרים לחפצים שלהם היא לא חדשה. מה שחדש הוא שאנחנו מתקשרים אתם ושהם עונים לנו. אנחנו מצפים היום מאובייקטים שיתקשרו אתנו, אנחנו רואים ילדים מחפשים כפתורים או סנסורים על אובייקטים, מנסים לגרום לדברים סטטיים לזוז – גם אם אין להם סוללה או חוטי חשמל״.

איך החלטת מה לכלול בתערוכה?

״זה היה מאוד קשה. בשלב ההכנה פתחנו בלוג ושם אפשר לראות את הבלגן שנקרא ׳המחקר שלנו׳״, היא צוחקת. ״דיברנו עם כל מי שהכרנו, שמרנו כתובות של אתרים בתיקיות, סימנו לינקים מעניינים, ניסינו להקיף כמה שיותר מידע.

״הסלקציה הראשונה היתה טבעית: בכל מחקר יש פרויקטים חזקים יותר ופחות. לאחר מכן אתה ממשיך לסנן, מנסה לוודא שהרעיון שלך חזק מספיק, וככל שהרעיון ברור יותר אתה מנפה עוד פרויקטים. ברגע שאתה מתחיל לבנות את התערוכה בחלל הגלריה, הסיפור שוב משתנה: אוביקטים באים והולכים בהתחשב בשאלה איך הם מתאימים אחד לשני. זו כוריאוגרפיה של החלל, זה מאוד דינמי״.

Design Incubation Centre

Sputniko. צילום: Rai Royal

birds

בניגוד לתערוכות היסטוריות שבהן אסור לגעת במוצגים, בתערוכה הזו נדמה שחשוב לגעת ולהתנסות. זו לא בעיה מבחינתכם?

"זה דווקא קל יותר מתערוכות היסטוריות המורכבות מפריטי אספנות יקרי ערך. גם בפריטי עיצוב אנחנו לא מתירים לגעת, למרות שאנשים רבים מבקרים אותנו על כך כי הם מרגישים שאלה מוצגים שנועדו לשימוש ולכן מותר לגעת. אבל בקונטקסט של מוזיאון התפקיד שלנו הוא לשמור על התצוגה.

״לא כך בתערוכה הזאת, שיש בה הרבה מוצגים אינטראקטיביים. האתגר הפעם בתערוכה, הכוללת גם כ־80 מסכים, הוא איך לחלק את תשומת הלב של המבקרים בין המוצגים למסכים. אנשים יוכלו לגעת בהרבה דברים, אבל עדיין יהיו אובייקטים שבהם לא נוגעים״.

מה היית רוצה שיקרה למבקרים בתערוכה?

"זה תמיד אותו הדבר, אני רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכה ויסתכלו על העולם סביבם בדרך שונה. לדוגמה, אני רוצה שהם ילכו להוציא כסף בכספומט ויגידו שהממשק פה מאוד חכם ומעוצב טוב, או שהממשק לא טוב מספיק. אני רוצה שישלחו מייל לבנק ויסבירו להם שמה שיש אינו טוב מספיק.

״אני רוצה שאנשים ייהפכו ליותר ביקורתיים כלפי העולם סביבם מבחינת העיצוב, שיהיו מודעים יותר לעיצוב טוב או רע, כי אני מאמינה שזה יעשיר את החיים שלהם ויעצים אותם כאזרחים וכצרכנים. העיצוב הוא בהחלט נקודת מוצא לביקורת על העולם״.

לתת משמעות למרחב

מלבד העיסוק המרכזי בקשר בין בני אדם למכונות, אפשר לראות בתערוכה המשך לפועלה של אנטונלי בזיהוי מרחב הפעולה של עולם העיצוב. ״העיצוב התרחב הרבה מעבר להגדרה המקורית שלו מלפני 150 שנה, שעסקה במתן צורה לאובייקטים, ובהמשך עברה לעסוק בפונקציונליות״, אומרת אנטונלי. ״כיום אני מרגישה שעיצוב צריך לעסוק גם בכתיבת תסריטים לשיחה, לתקשורת, כי היום אנחנו מצפים שאוביקטים יתקשרו אתנו״.

אם כך, מהי ההגדרה החדשה שלה לעיצוב? אם יש לה כזאת, היא אינה מוכנה לחלוק אותה, ומבחינתה השאלה מהו עיצוב לא אמורה להישאל. כשאני שואל בכל זאת, היא נאנחת ואומרת ״לא, לא, לא. אני מצטערת אבל אני לא הולכת לעשות את זה. זה תמיד נורא מגביל״.

אבל את אוצרת העיצוב של המומה…

״אני יודעת, אבל אני לא חייבת להגדיר מה זה עיצוב, כשם שאוצרי אמנות לא צריכים להגדיר מה זה אמנות״.

ובכל זאת, יש במומה תערוכות עיצוב ותערוכות אמנות, ויש הבדל ביניהן.

"נכון, אבל בכל פעם כשאני קוראת הגדרה של עיצוב – אני חושבת שזה פאתטי. אז אולי נעבור לשאלה הבאה. אני לא מתכוונת לענות״, היא צוחקת.

אוקיי. ננסה כיוון אחר: מהו תפקיד העיצוב היום?

״היום הוא מתמקד יותר בהענקת משמעות למרחב שאנו פוגשים כבני אדם, בין אם זה מרחב אורבני או דיגיטלי. זה רחוק מאוד ממה שהיה פעם. אני חושבת שכיום צריך העיצוב להשתלב הרבה יותר בעיסוק הפוליטי. אני מקווה שיותר ויותר ממשלות ומקבלי החלטות יבינו את החשיבות של עולם העיצוב״.

זה יקרה בקרוב?

״זה ייקח זמן. הרבה אנשים מנסים שזה יקרה, לא רק אני. אבל כשזה יקרה, זו הולכת להיות תגובת שרשרת״.

הראיון פורסם לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. עודד

    בכל פעם שאתה מראיין אותה, אני מתפעם מחדש מהאלגנטיות והחזון של האשה הזו.

    1. יובל

      אכן כן, רק ש…. זו הפעם הראשונה שאני מריאין אותה. אבל לא נורא, זה לא משנה את העובדה שהיא אכן כזו

  2. עודד

    אוי הסניליות. זכרתי ראיון ישן עימה בכלכליסט אם אני לא טועה… מיד קישרתי אליך, כנראה שבראש שלי כל כתבת עיצוב טובה היא שלך

    1. יובל

      לא נורא, אני אתייחס לזה כמחמאה…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden