קורת גג, פרנסה, תקווה לעתיד

את הטקסט הזה ניסיתי להתחיל כמה פעמים.

כתבתי משהו ומחקתי, ניסיתי התחלה אחרת ושוב מחקתי, לא הצלחתי להיות מדויק כמו שאני אוהב. רציתי להסביר למה לא כתבתי יותר מדי בקיץ האחרון, איך מחאת האוהלים תפסה אותי בעיצומו של הבלאגן של תערוכות הבוגרים ואיך פתאום שום דבר לא היה נראה לי מספיק חשוב כדי לכתוב עליו. לעיתון חייבים להמשיך לכתוב, אין ברירה, אבל איכשהו נראה לי פחות חשוב לכתוב פה על עיצוב כזה או אחר כשהעם דורש צדק חברתי.

אז כתבתי על מי שעיצב את הלוגו של המחאה, וראיינתי את המעצב דוד טרטקובר על הספר החדש שלו, ספר חובה לכל בית, אבל חוץ מזה הכל נראה לי קצת חסר טעם, במיוחד שכל הפיד בטוויטר שלי מלא בפעילים שהקדישו את זמנם למחאה בשיא הלהט והאנרגיה.

מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר, מה יכול להיות יותר חזק מקורת גג, פרנסה, תקווה לעתיד, כפי שהם מופיעים בשנה הטובה שעיצב דוד טרטקובר ומופיעה בראש הפוסט.

בקיץ האחרון גם פתאום מצאתי את עצמי מחפש לקנות דירה ביחד עם בן הזוג. תקופה קצת משונה לקנות דירה, אני יודע. פתאום מצאתי את עצמי מסתכל על סכומים שאין לי, באדישות מסויימת אני חייב להגיד, מסוג הדברים שאין לי כלים להתמודד איתם, הרי זה לא שיהיה לי את הכסף הזה גם אם אני אעבוד יותר קשה.

ותוך כדי אני תוהה האם זה צעד זה נכון בכלל. דירה עדיין אין, כשהדגש הוא על עדיין – בכל זאת אני בחור אופטימי מטבעי – אבל מחשבות לגבי העתיד יש לא מעט. והשילוב של שני הדברים לא ברור – תוך כדי שאני מחפש דירה אני תוהה אם זה בכלל צעד נבון לקנות דירה במקום הזה שנקרא מדינת ישראל.

את חופשת ראש השנה אבלה בלונדון (המלצות יתקבלו בברכה), כך שנכון לעכשיו אני לא באמת מתלונן. בראש השנה גם יתפרסם פרויקט מאויר נפלא בגלריה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו, ואני מאד מאד ממליץ להשיג עותק מהעיתון של יום רביעי. חוץ מזה יש עוד כל מיני תוכניות מעניינות לשנה הבאה – אעדכן ברגע שהדברים יהיו סגורים, כך שיש בהחלט למה לחכות (אמרתי כבר שאני אופטימי, נכון?).

אז בנימה אופטימית זאת – שנה טובה!