תערוכות בוגרים 2012: סיכום ביניים מספר 2

זהו!

אתמול בערב, בעודי עושה את הדרך מתל חי לתל אביב, בוהה בנוף שמתחלף לאט לאט ובשקיעה היפה, הרגשתי כאילו אני חוזר הביתה אחרי חופש קטן בחו”ל. או ליתר דיוק, חופש מעיר כמו ניו יורק, שזה לא באמת חופש כי אתה כל הזמן מתרוצץ ממקום למקום. זה גם לא חופש במקום חדש, כי אתה מכיר את העיר ובכל זאת אתה נהנה, דווקא בגלל תחושת הפמיליאריות. וזה קצת דומה לתערוכות הבוגרים – זו הפעם החמישית שאני מכסה את עונת התערוכות ככתב העיצוב של הארץ, הפעם החמישית שאני מבקר במשך תקופה קצרה כל כך בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ומנסה להבין מה מעניין השנה.

אז שוב, בהמשך לסיכום הביניים שפרסמתי בשבוע שעבר, עוד כמה דברים שאפשר להגיד בינתיים מבלי לקלקל את הכתבה המסכמת שתתפרסם בקרוב בגלריה:

– הסיפור המעניין מבחינתי השנה הוא אופי התצוגה השונה במחלקות לתקשורת חזותית, מהתצוגה הקלאסית שאנחנו מכירים, דרך לוותר כמעט על הפרינט ולהתרכז במסכי מחשב סטנדרטיים, ועד המהלך השאפתני של בצלאל להקרין כמעט את כל העבודות על מסך אחד גדול וארוך שנמתח לאורך כל הקומה העשירית של הבניין. גם את הטיפוגרפיה, גם את האיור, הכל

– בתקשורת חזותית של ויצו חיפה היה מהלך מעניין אחר: חלק מהעבודות וחלקים מהפרויקטים צוירו על גבי הקירות מה שהפך אותם לחד פעמיים. כשהתערוכה תרד כל מה שישאר מהם זה תיעוד מצולם. הכי רחוק שאפשר מהדיגיטל

– בהקשר הזה מעניין גם שהתערוכות במחלקות לעיצוב תעשייתי לא ממש השתנו בשנים האחרונות, עדין לכל בוגר יש את השטח שלו שבו הוא מציג את פרויקט הגמר שלו ויש פחות חשיבה על התערוכה כתערוכה (כלומר מן הסתם יש חשיבה אבל היא לא באה לידי ביטוי בהכרח בנראות)

– הפתעה נעימה חיכתה במחלקה לתקשורת חזותית של מכון אבני. הרמה השנה הייתה הרבה יותר גבוהה משנים קודמות, הפרויקטים היו יותר מושקעים, היה יותר עיסוק בטיפוגרפיה, הרבה יותר מוצלח מבעבר. מצד שני הם לא הציגו בכלל אינטראקטיב, שזה קצת מוזר

– גם במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני חיכתה הפתעה נעימה. גם שם, אחרי כמה שנים שלא היה ברור אם המחלקה הצעירה מצליחה להתרומם, התערוכה הנוכחית סימנה כמה כיוונים מעניינים וכללה כמה פרויקטים מוצלחים, וביניהם גופי תאורה שבתהליך היצור שלהם נעשה שימוש בבלונים. שזה מזכיר לי פרויקט אחר שמוצג השנה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל של מישהי שמבשלת רהיטים (כן, כן)

– גם התערוכה של עיצוב פנים של המכללה למנהל ביפו הייתה מוצלחת. אמנם לא הכל ברור למי שלא יודע לקרוא תוכניות ושרטוטים (אני למשל) אבל התערוכה ראויה לציון בזכות הנושאים החברתיים שהיא מתעסקת בהם תחת הכותרת “מה זה בית בשבילך”

-באופן מוזר התערוכה של קרמיקה וזכוכית בבצלאל הייתה השנה כולה לבנה ואפורה, מאד שקטה, מאד רגועה ומדיטטיבית, בלי התפרצויות ומלודרמטיות

– תערוכת הצורפות של תל חי הייתה מאד מוצלחת גם השנה. יש שם משהו מיוחד ושונה מהמחלקות האחרות, דבר שנובע בין השאר מהמיקום ומהנוף שנגלה מהחלון בזמן העבודה. ובהתחשב בתנאים הלא תנאים שהם עובדים בהם, זה בכלל ראוי לציון

אם היה נדמה שהכל מאחורי, כעת מגיע האתגר הגדול: 11 מוסדות, 22 מחלקות, כתבה אחת. איך מזקקים מכל הדבר הזה משהו בעל משמעות, שיעניין גם את הקהל הרחב וגם את המעצבים, גם את הבוגרים הטריים וגם את ההורים שלהם, גם את המרצים וגם את הקולגות, ולא פחות חשוב – גם אותי. שזה עניין לא פשוט לכשעצמו. אני הרי הייתי בתערוכות, ראיתי, דיברתי, הבנתי, צילמתי, כתבתי, חשבתי – אני יודע מה אני חושב. השאלה מה חשוב להגיד. מה יכול להשפיע.

אני חושב שאני יכול להגיד בזהירות המתבקשת שאני האדם היחיד בארץ שעושה את זה כל בחמש השנים האחרונות. אני יודע שהכתבה שפרסמתי לפני שנתיים על פרויקט הגמר השפיעה. אני יודע שהכתבות שלי ששואלות את השאלה המתבקשת – למח שייכות תערוכות הבוגרים, למה אנחנו בכלל צריכים אותן ואיך הן צריכות להיראות – הן משפיעות. אני שומע ממרצים ומראשי מחלקות שאני פוגש ואני גם רואה את התוצאות בשטח.

עכשיו צריך קצת זמן לעכל את כל השבועיים האחרונים, בעוד כמה ימים תוכלו לקרוא בגלריה את המסקנות.

מחשבות שלכם?

(אה, עוד משהו: התמונה בראש הפוסט? ביום שבת נפתחה במוזיאון חיפה ובמוזיאון טיקוטין התערוכה “דאבל ויז’ן” שמציגה אמנות יפנית. זה הכי כיף: ללכת לתערוכה ולא לחשוב מה יש לי להגיד עליה ומה אני אכתוב עליה. אם אתם בחיפה תלכו. יש מה לראות)