כל מה שחשוב ויפה

תערוכות בוגרים 2012: סיכום ביניים מספר 2

זהו!

אתמול בערב, בעודי עושה את הדרך מתל חי לתל אביב, בוהה בנוף שמתחלף לאט לאט ובשקיעה היפה, הרגשתי כאילו אני חוזר הביתה אחרי חופש קטן בחו"ל. או ליתר דיוק, חופש מעיר כמו ניו יורק, שזה לא באמת חופש כי אתה כל הזמן מתרוצץ ממקום למקום. זה גם לא חופש במקום חדש, כי אתה מכיר את העיר ובכל זאת אתה נהנה, דווקא בגלל תחושת הפמיליאריות. וזה קצת דומה לתערוכות הבוגרים – זו הפעם החמישית שאני מכסה את עונת התערוכות ככתב העיצוב של הארץ, הפעם החמישית שאני מבקר במשך תקופה קצרה כל כך בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ומנסה להבין מה מעניין השנה.

אז שוב, בהמשך לסיכום הביניים שפרסמתי בשבוע שעבר, עוד כמה דברים שאפשר להגיד בינתיים מבלי לקלקל את הכתבה המסכמת שתתפרסם בקרוב בגלריה:

– הסיפור המעניין מבחינתי השנה הוא אופי התצוגה השונה במחלקות לתקשורת חזותית, מהתצוגה הקלאסית שאנחנו מכירים, דרך לוותר כמעט על הפרינט ולהתרכז במסכי מחשב סטנדרטיים, ועד המהלך השאפתני של בצלאל להקרין כמעט את כל העבודות על מסך אחד גדול וארוך שנמתח לאורך כל הקומה העשירית של הבניין. גם את הטיפוגרפיה, גם את האיור, הכל

– בתקשורת חזותית של ויצו חיפה היה מהלך מעניין אחר: חלק מהעבודות וחלקים מהפרויקטים צוירו על גבי הקירות מה שהפך אותם לחד פעמיים. כשהתערוכה תרד כל מה שישאר מהם זה תיעוד מצולם. הכי רחוק שאפשר מהדיגיטל

– בהקשר הזה מעניין גם שהתערוכות במחלקות לעיצוב תעשייתי לא ממש השתנו בשנים האחרונות, עדין לכל בוגר יש את השטח שלו שבו הוא מציג את פרויקט הגמר שלו ויש פחות חשיבה על התערוכה כתערוכה (כלומר מן הסתם יש חשיבה אבל היא לא באה לידי ביטוי בהכרח בנראות)

– הפתעה נעימה חיכתה במחלקה לתקשורת חזותית של מכון אבני. הרמה השנה הייתה הרבה יותר גבוהה משנים קודמות, הפרויקטים היו יותר מושקעים, היה יותר עיסוק בטיפוגרפיה, הרבה יותר מוצלח מבעבר. מצד שני הם לא הציגו בכלל אינטראקטיב, שזה קצת מוזר

– גם במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני חיכתה הפתעה נעימה. גם שם, אחרי כמה שנים שלא היה ברור אם המחלקה הצעירה מצליחה להתרומם, התערוכה הנוכחית סימנה כמה כיוונים מעניינים וכללה כמה פרויקטים מוצלחים, וביניהם גופי תאורה שבתהליך היצור שלהם נעשה שימוש בבלונים. שזה מזכיר לי פרויקט אחר שמוצג השנה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל של מישהי שמבשלת רהיטים (כן, כן)

– גם התערוכה של עיצוב פנים של המכללה למנהל ביפו הייתה מוצלחת. אמנם לא הכל ברור למי שלא יודע לקרוא תוכניות ושרטוטים (אני למשל) אבל התערוכה ראויה לציון בזכות הנושאים החברתיים שהיא מתעסקת בהם תחת הכותרת "מה זה בית בשבילך"

-באופן מוזר התערוכה של קרמיקה וזכוכית בבצלאל הייתה השנה כולה לבנה ואפורה, מאד שקטה, מאד רגועה ומדיטטיבית, בלי התפרצויות ומלודרמטיות

– תערוכת הצורפות של תל חי הייתה מאד מוצלחת גם השנה. יש שם משהו מיוחד ושונה מהמחלקות האחרות, דבר שנובע בין השאר מהמיקום ומהנוף שנגלה מהחלון בזמן העבודה. ובהתחשב בתנאים הלא תנאים שהם עובדים בהם, זה בכלל ראוי לציון

אם היה נדמה שהכל מאחורי, כעת מגיע האתגר הגדול: 11 מוסדות, 22 מחלקות, כתבה אחת. איך מזקקים מכל הדבר הזה משהו בעל משמעות, שיעניין גם את הקהל הרחב וגם את המעצבים, גם את הבוגרים הטריים וגם את ההורים שלהם, גם את המרצים וגם את הקולגות, ולא פחות חשוב – גם אותי. שזה עניין לא פשוט לכשעצמו. אני הרי הייתי בתערוכות, ראיתי, דיברתי, הבנתי, צילמתי, כתבתי, חשבתי – אני יודע מה אני חושב. השאלה מה חשוב להגיד. מה יכול להשפיע.

אני חושב שאני יכול להגיד בזהירות המתבקשת שאני האדם היחיד בארץ שעושה את זה כל בחמש השנים האחרונות. אני יודע שהכתבה שפרסמתי לפני שנתיים על פרויקט הגמר השפיעה. אני יודע שהכתבות שלי ששואלות את השאלה המתבקשת – למח שייכות תערוכות הבוגרים, למה אנחנו בכלל צריכים אותן ואיך הן צריכות להיראות – הן משפיעות. אני שומע ממרצים ומראשי מחלקות שאני פוגש ואני גם רואה את התוצאות בשטח.

עכשיו צריך קצת זמן לעכל את כל השבועיים האחרונים, בעוד כמה ימים תוכלו לקרוא בגלריה את המסקנות.

מחשבות שלכם?

(אה, עוד משהו: התמונה בראש הפוסט? ביום שבת נפתחה במוזיאון חיפה ובמוזיאון טיקוטין התערוכה "דאבל ויז'ן" שמציגה אמנות יפנית. זה הכי כיף: ללכת לתערוכה ולא לחשוב מה יש לי להגיד עליה ומה אני אכתוב עליה. אם אתם בחיפה תלכו. יש מה לראות)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

43 תגובות על הכתבה

    1. yuval saar

      הכוונה הייתה שהמחלקה לתקשורת חזותית לא הציגה פרויקטים שכללו אפליקציות או אתרים וזה מוזר בעיני

  1. בהלם טוטאלי

    אתה מאוד עדין לגבי הקלאסטר-פאק שהינו התערוכה של המחלקה לתקש"ח בבצלאל.

    "מהלך השאפתני של בצלאל להקרין כמעט את כל העבודות על מסך אחד גדול וארוך שנמתח לאורך כל הקומה העשירית של הבניין. גם את הטיפוגרפיה, גם את האיור, הכל"

    שאפתני בתחת שלי. אוצרות מיזנטרופית. שופוני אנס. בואו נשים מקרנים ונבנה חללים שמשרתים את האגו של האוצרים, אבל *לא* את העבודות ו*לא* את המבקרים. אנטי-עיצוב.

    1. בהלם טוטאלי

      ואוסיף, יש שם עבודות נהדרות, אבל אי אפשר לחוות אותם בתערוכה. ואם המטרה של האוצרות היתה לדחוף את המבקרים לראות את העבודות באינטרנט, זאת כנראה הצלחה פנומנאלית.

      1. yuval saar

        אם תשים (או תשימי) לב, לא אמרתי מה דעתי על המהלך הזה. ולא צריך להתלהם. אפשר להביע ביקורת גם במילים פחות מפוצצות. ולא שאני מתחמק – את מה שיש לי להגיד על זה יהיה אפשר לקרוא ממש עוד קצת בעיתון ואחרי זה גם בבלוג

        1. בהלם טוטאלי

          ברור לי שלא כתבת את דעתך, לכן דיברתי על "עדינות" – היה לי ברור מהניסוח שיש לך דעה שאתה *לא אומר* במסגרת הפוסט.

          לגבי התלהמות, אתה צודק, כמובן.

          אין לי מושג מה היו השיקולים של האוצרים, ולהאשים אותם במיזנטרופיות ורצון בלעדי לבנות את האגו של עצמם זה באמת מוגזם. אני לוקח את החלק הזה בחזרה. זה מאוד קל לבקר באינטרנט, באופן אנונימי, ואף נכלולי משהו.

          בכל אופן, לגבי התערוכה עצמה, הסיבה שאני 'בהלם טוטאלי' היא שחלק מהעבודות הטובות מתחילות לזלוג לרשת, עבודות שאת חלקם *לא* ראיתי בתערוכה, ואחרות שכן ראיתי – אבל לא ממש חוויתי בגלל אופי ההעמדה שלהם בחלל. והדבר הבאמת נוראי: אלו עבודות ברודקאסט שאמורות לעבוד טוב על מסכים, עוד לפני שמדברים על אינטראקטיב או טיפוגרפיה או איור (שבאופן כמעט גורף – *לא* עובדות על מסכים).

          1. yuval saar

            זה משהו שמן הסתם מאד מעסיק אותי בשבוע האחרון.
            אני תוהה כמה מהעבודות הקהל מפספס בתערוכה כזו לעומת כמה עבודות הוא מפספס בתערוכה "רגילה". כמה אנשים באמת התעכבו על ברדקאסט, על אפליקציות ועל אתרים בתערוכות קודמות? כמה אנשים באמת ניגשים למסך קטן, שמים אוזניות ובוחנים עבודה כשהיא מוצגת על מחשב אישי, גם אם מדובר באיימק 27 אינץ'? ונניח שרוב העבודות הן לסביבית מסך, מה הפתרון, לשים 60 מסכים?
            בקיצור, אני חושב שהמצב מורכב יותר וזה לא שחור ולבן.

          2. עדיין בהלם, אבל אחרי שינה.

            "כמה אנשים באמת התעכבו על ברדקאסט, על אפליקציות ועל אתרים בתערוכות קודמות?"

            אני לא יודע, אבל מה שבטוח הוא שהיתה להם את האפשרות לחוות את העבודות בצורה טובה יותר אם הם חפצו בכך. והבעיה השנה איננה *רק* הקרנה על המסכים, למרות שזו בעיה מרכזית שממנה נובעות הרבה בעיות אחרות.

            בקומה של אנימציה\וידאו\אמנויות המסך\קוראים-למחלקה-הזו? יש הקרנה של הסרטים במחשבים, ואנשים יושבים ורואים את הסרטים באופן שמתאים למדיום העבודות. גם שם יש בעיות אוצרות, אבל שם הבעיות אחרות לגמרי, ופחות פוגעות בהצגה של העבודות עצמם (למשל זה שאין היררכיה, או סדר, בכלל).

            וזה לפני שמתחילים לבחון אופי הצגה של עבודות שיש להם אלמנט אינטראקטיבי כלשהו – המשמעות של התצוגה שלהם כסרטים היא לא פחות מסירוס העבודות.

            שלא לדבר על חוסר היכולת להתרכז בחלל שזורק עליך סאונד ותמונות מכל כיוון.

  2. דורי אורין

    לגבי ההתיחסות למחלקות לעיצוב תעשייתי. נכון שלכל סטודנט יש את החלל שלו אבל דווקא בהתיחס לכתבה שלך מלפני שנתיים זה מתבקש. התערוכה צריכה לשרת (גם) את הבוגרים (אם לא בעיקר)

    1. yuval saar

      אני לא בטוח שלהקצות לכל סטודנט את הכמה מטרים שלו זה הפתרון המתבקש. היו, ועדין יש, לא מעט תערוכות עיצוב תעשייתי שנראה כאילו הגרילו בין הסטודנטים את המיקום בחלל ולא הייתה מחשבה על הנראות הכללית של התערוכה ומה יתאים ליד מה. עבודה נראית טוב לא רק בזכות עצמה אלא גם בזכות החלל, מה נמצא לידה וכן הלאה. אם התערוכה צריכה לשרת בעיקר את הבוגרים – יש לא מעט תערוכות "סטנדרטיות" שאני לא בטוח שעושות חסד איתם.

  3. בוגר סורר

    בתור אחד הבוגרים של תקש״ח בצלאל השנה אני מאוד מסכים עם דבריו של השוקיסט, וגם יכול להעיד כי 99% משאר הבוגרים בעלי מחשבות דומות. התנהלות התערוכה השנה הייתה לא מסודרת או מחושבת מראש בשום צורה והיו הרבה מאוד קשיים, כולל תיקונים והמשך עבודה על התערוכה גם אחרי שהיא נפתחה.

  4. עוד בוגר מאוכזב

    בתור בוגר המחלקה לתקש"ח בבצלאל, אפשר לומר שאכן האוצרות משרתת אך ורק את צרכי התערוכה, משרתת את חזון האוצר ואינה מתייחסת ברצינות ובכבוד לה היא נדרשת לעבודות הסטודנטים. צורת התצוגה היא שטוחה, לא ניתן להבין על מה ומי ואיך ולמה העבודות האלה נעשו.
    כל העבודות נראות כפורמט אחד, שלאו דווקא(בלשון המעטה) מחמיא להן. קומה 10 מעולם לא הייתה ריקה יותר כי למי יש כח לעמוד ולהסתכל על הלופים שנעשו ללא מחשבה מראש, אלא כמה ימים לפני פתיחת התערוכה. המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הצליחה לאכזב את רב בוגריה.

    1. yuval saar

      כמה מחשבות:

      – מה זאת אומרת האוצרות משרתת אך ורק את צרכי התערוכה? האם צרכי התערוכה הם לא להציג עבודות בצורה הטובה ביותר?

      – אתה שואל למי יש כוח לעמוד ולהתסכל על הלופים? אני לרגע מתעלם מהקביעה שהם נעשו ללא מחשבה מראש וכמה ימים לפני פתיחת התערוכה ולו כי אין לי שום דרך לדעת אם זה נכון או לא. אבל זה לא משנה כרגע, גם אם אתה צודק, אני אשאל שאלה אחרת: למי יש כוח לקחת אייפד ולנסות אפליקציה שהוא לא יודע איך היא אמורה לעבוד? למי יש כח לגשת למחשב, לשים אוזניות ולצפות בסרטון יותר מ-10 שניות? למי יש כוח להיכנס לחדר עם 10 ספרים ולהתחיל לעבור על כולם? זה נכון גם לתערוכה של 20 בוגרים ועל אחת כמה וכמה של 70, 80 ו-90 בוגרים.

      – אני לרגע לא טוען שהתערוכה מושלמת, שהלופים נהדרים ושככה צריכות להיראות מעכשיו והלאה תערוכות בוגרים. אני פשוט חושב שהמציאות מורכבת יותר.

      – ולעניין האכזבה – זה באמת חבל. לא כיף לסיים 4 שנים ולהיות מאוכזב מתערוכת הבוגרים.

  5. בוגר סורר

    יובל, אני יכול להגיד לך בוודאות שהעבודה על הלופים נמשכה עוד ביום של הפתיחה והעריכה שלהם הייתה סגורה יומיים לפני במקרה הטוב. זהו, אני אעצור את המירמור שלי פה כי הכל כבר דיי נאמר וחבל– בכל זאת קיבלנו תואר אחרי ארבע שנים של עבודה קשה ומרובה. 🙂

    1. yuval saar

      אני מאמין לך, אני לא חושב שזה העיקר. גם במוזיאונים וגלריות ותיקים יותר יש תערוכות שהעבודה עליהן נגמרת שניה לפני הפתיחה. השאלה העקרונית היא האם ההקרנות עשו טוב לעבודות, לחוויה של המבקר, להבנה שלהן ולהתרשמות מהן, וגם למחלקה ולמוסד.
      ומזל טוב על התואר (מאחד שאין לו אף תעודה משום מוסד)

      1. הלום.

        "אני מאמין לך, אני לא חושב שזה העיקר. גם במוזיאונים וגלריות ותיקים יותר יש תערוכות שהעבודה עליהן נגמרת שניה לפני הפתיחה"

        אני מסכים, מה שקרה עד לפתיחה (ואפילו אחריה) מבחינת ההפקה, אינו משנה – מה שמשנה זו התוצאה. וזה לא משנה אם היו סוגרים את הלופים חודש לפני התערוכה, הבעיה השנה לא נבעה מטקטיקה שגויה, היא נבעה מאסטרטגיה שגויה.

        השאלות שאתה שואל הן השאלות הנכונות התשובות לכולם, לדעתי, שליליות.

        1. yuval saar

          אתה חושב שלהציג 60 מחשבים אישיים זה יותר טוב? אני באמת שואל, זו לא קנטרנות. להקרין באולם גדול? אני לא מדבר כרגע על הפרויקטים המאויירים של הספרים אלא על אפליקציות, אתרים, סרטים וכן הלאה.

          ומילא עכשיו, אבל בעוד שנה או שנתיים, לפזר 100 אייפדים בתערוכה? לזה יהיה לאנשים סבלנות? שם הם יבינו מה קורה? מה אתה מציע? ולא שאתה חייב להציע, אגב. אני פשוט תוהה איך כן אפשר להציג פרויקטים אינטראקטיבים בתערוכת בוגרים (ולא רק בתערוכת בוגרים. בכלל).

  6. הלום.

    שאלות מצויינות. אבל לדעתי נקודת המוצא צריכה להיות יותר עמוקה – בעולם של היום האם צריך תערוכת גמר פיזית?

    לדעתי *צריך*.

    אז אוקי, אם צריך תערוכה פיזית בעולם של היום, איך אפשר להתחרות עם מקורות המידע ואמצעי החיזוי שקיימים היום?

    (רמז ללמה *לא* על מסכים: מקורות המידע הקיימים נצפים ע"י אנשים שיושבים בנוחות מול מסכים ברזולוציה גבוהה).

    אז דבר ראשון שצריך לשאוף אליו זה להיות נאמן למדיום שהעבודה דורשת, בטח שהמדיום הזה אינו מסך, ויצירתו דורשת הפקה מעבר לתהליך היצירתי עצמו.

    עבודות פרינט צריכות להיות מוצגות בפרינט *איכותי*. לא על מסך (שלא לדבר על מסך ברזולוציה נמוכה). אפשר להוסיף מידע לגבי תהליך העבודה, סקיצות, ווטאבר אם יש סיבה *טובה* לעשות את זה.

    עבודות אינטראקטיב צריכות להיות עבודות אינטראקטיביות (כי *זו* מהות העבודה). אפשר סרט הדגמה, אבל הוא צריך להיות לצד העבודה, הוא לא *העבודה*. יצוג של עבודת אינטראקטיב כסרט היא בעייתית בעיני, אבל עם כבר מציגים אותה כסרט – אז שהחוויה תיוצג באופן סביר (על גבי מסך לא יציב, בלי סאונד זה *לא* אופן סביר).

    סרטים צריכים להיות מוצגים כסרטים – עם תנאים שמאפשרים חוויה של הסרט באופן המיטבי – הקרנה ברזולוציה סבירה על מסך *יציב* , עם מינימום אפשרי של הסחות. רצוי מערכת שמע טובה, ואם אי אפשר אז אוזניות – אבל *לא* בלי סאונד או עם רמקולים גרועים של מחשב (שזה המצב בתערוכה של תקש"ח היום). עבודות שצריכות תשומת לב וריכוז *אסור* לשים בחללים שבהם הם או קשב הצופים ילכו לאיבוד.

    מעל כל זה צריך להתבצע תהליך בחירת עבודות מסודר, זה דווקא *כן* בוצע השנה, אבל לכשעצמו זה לא מספיק.

    "אתה חושב שלהציג 60 מחשבים אישיים זה יותר טוב?" זה לא אידיאלי, אבל כן. זה. יותר. טוב.

    האם סרקולציה בחלל זו מטרה או אמצעי? כי בשנה שעברה זה היה אמצעי, השנה היא הפכה למטרה. אם המטרה של התערוכה היתה שתהיה סרקולציה מסודרת של הקהל בחלל אז השנה היתה הצלחה מדהימה. יופי של סרקולציה!

    גם בדיזינגוף סנטר יש יופי של סירקולציה.

    1. yuval saar

      אם כבר אני חושב שהשאלה המרכזית היא למה תערוכת הבוגרים היא תערוכה? הפרויקטים הרי לא נועדו לתצוגה, הם נועדו למטרות אחרות. אז למה תערוכה ולא משהו אחר? וזה בהמשך לשאלה עד כמה צריך להיות נאמנים לעבודה. אני אגב לא חושב ש-60 מסכים אישיים או 100 אייפדים זה יותר טוב.
      וזה עוד בלי שאנחנו מדברים על תקציב ואמצעים וגודל חלל. אני לרגע שם את זה בצד למרות שאי אפשר באמת להתעלם מזה.
      ושוב, עבודות אינטראקטיביות צריכות לפעול אבל לא תמיד הן גמורות, לא תמיד המכשירים עובדים, לא מיד ברור על מה צריך ללחוץ, וכל זה יכול ליצור הרבה תסכול אצל המבקרים.

      ותודה על התגובות. אני ממשיך לחשוב על זה

  7. הלום.

    "אם כבר אני חושב שהשאלה המרכזית היא למה תערוכת הבוגרים היא תערוכה? "

    אה, לדעתי, זה קל: בגלל שזה אמצעי שיווק מהותי של המוסד הלימודי עצמו. דרך להביא סטודנטים ופטרונים פוטנציאלים לתוך המוסד עצמו. פיזית. חווית ויסרלית משמעותית. זה לא ישתנה. נראה לי שלא משנה כמה סרטים יזכו בפסטיבלים, כמה פרוייקטים יזכו בפרסים, וכמה מסעות פרסום יבוצעו לפני ההרשמה – תערוכת סוף השנה היא המנגנון השיווקי החשוב ביותר למוסדות הללו. אני לא רואה מצב שזה ישתנה.

    "אני אגב לא חושב ש-60 מסכים אישיים או 100 אייפדים זה יותר טוב."

    ברור. אני לא חושב שזה אידאלי. אבל אני *כן* חושב שזה יותר טוב ממה שקורה השנה – לכן הבאתי את המחלקה לאנימציה\אמנויות המסך\וידאו\דוקמנטרי\מייצגים\וואטאבר_הם_עושים_שם כדוגמה למשהו שאולי אינו אידאלי, אבל הוא מכבד את העבודות עצמם לפחות *אפשר* לחוות שם את העבודות באופן שיצרו אותם.

    "וזה עוד בלי שאנחנו מדברים על תקציב ואמצעים וגודל חלל"

    נכון, אבל הביקורת שלי איננה באה מוואקום. זאת *לא* התערוכה הראשונה שראיתי בתקש"ח. זאת *כן* התערוכה הראשונה שראיתי בתקש"ח שגרמה לי להתרגז במידה כזו שאני אשכרה מטקבק, בטרוליות משהו, את התרשמותי השלילית לגביה.

    "עבודות אינטראקטיביות צריכות לפעול אבל לא תמיד הן גמורות, לא תמיד המכשירים עובדים, לא מיד ברור על מה צריך ללחוץ, וכל זה יכול ליצור הרבה תסכול אצל המבקרים"

    נכון. אבל תסכול מחוסר הבנה עדיף, לטעמי, על חוסר אפשרות לחוות. הנה שתי שאלות ששווה לחשוב על המשמעות של התשובות אליהן:

    1. כמה עבודות אינטראקטיב ראית השנה בתערוכה של תקש"ח?

    2. כמה מהם אתה זוכר כרגע לטובה או לרעה?

    התשובות שלי:

    1. לא יודע, היו כמה.

    2. אפס.

    1. הלום.

      עכשיו תשאל את אותן שאלות לגבי פרינט ולגבי ברודקאסט.

    2. yuval saar

      בקטנה לבינתיים, ראיתי השנה את כל העבודות בתערוכה. חלק רק כמה שניות וחלק יותר מפעם אחת. כמה מהם אני זוכר? הרבה. אבל זו לא חוכמה. זו העבודה שלי…

      אני יכול לשאול אותו דבר כמה ספרים אנשים ראו בשנה שעברה? כמה סרטונים? בתערוכה בחולון היית השנה? אני באמת תוהה כמה סרטונים ועבודות אינטראקטיביות אנשים ראו שם ויזכרו? ולא אני ולא אתה זה דוגמה. אני מדבר על הקהל הרחב, זה שמגיע פעם בשנה לתערוכת עיצוב וזה מה שהוא רואה
      ברור לי שהתערוכה היא אמצעי ליחסי ציבור של המוסד. ושל המחלקה. אבל פעם זהלא היה ככה, או הרבה פחות. אבל אני קצת מקדים את זמני, מחר בלי נדר תתפרסם הכתבה שלי בעיתון ואז יהיה לי יותר קל להמשיך את הדיון

      1. הלום.

        "אני יכול לשאול אותו דבר…"

        אתה בהחלט יכול לשאול את השאלות הללו. חלקן לא יהיו רלוונטיות לדיון על אוצרות של תערוכת גמר של מוסד אקדמית, but by all means, ask. לגבי חולון, אני לא יודע – לא הייתי, אבל "תראה גם שם יש בעיות" הוא *לא* תשובה שאני מסוגל לקבל, במיוחד שזה *לא* ככה כל שנה.

        בכל אופן, הנקודה היא שאלו *לא* התשובות שלי בכל שנה אחרי תערוכת הגמר, בטח שלא בתקש"ח שהינה, לדעתי, בדרך הכלל *ה*מחלקה שמוצאיה פרוייקטים מעניינים וזכירים באופן קונסיסטנטי, כל שנה. וזה *לא* בגלל העבודות עצמם. כמו שאמרתי יש פרוייקטים נהדרים השנה. פשוט לא חוויתי אותם בתערוכה. האופן שהתערוכה עומדת גרם לכך שלא ראיתי אותם, או שלא חוויתי אותם באופן שאיפשר לי לקלוט אותם.

  8. הלום.

    בכל אופן, אקרא את הכתבה מחר בעניין רב. אם אהיה לי מה להוסיף – אגיב. אבל מבחינתי אני מרגיש שהדיון מוצה. בכל אופן, תודה על הבלוג והיכולת לנהל דיון מהסוג הזה 🙂

    1. yuval saar

      אחלה. נשמור משהו לפוסט המסכם אחרי שהכתבה תתפרסם מחר בעיתון
      ותודה בחזרה. כיף לנהל דיון על תערוכות בוגרים ועל תקשורת חזותית. זה לא דבר שקורה יותר מדי

  9. בוגרים וכועסים

    חבל שרוב התגובות ששמעתי על התקש"ח בצלאל:
    *חבל שלא מחלקין רטלין בכניסה
    *מזל שיש את האתר בוגרים ככה אפשר לראות באמת את העבודות
    *למה לעזעזל אי אפשר לדפדף בספרים

    סתם לידע כללי…

  10. יונתן

    הביקורות המופנות כלפי האוצרות בתקשורת חזותית בבצלאל נשמעות בכל פינה. כמי שאינו לומד או מלמד במחלקה, אני מביט מהצד, ורואה שהדברים אכן אינם חד ערכיים; לאוצר התערוכה היתה אג'נדה שאפתנית, שלוותה ברוח גבית של המחלקה, ועל כך הוא ראוי להערכה. ברור גם, שהביקורת עשוייה לפגוע, שכן כולנו בני אדם, והכוונות שלנו הן לרוב לזכות להערכה על עבודה טובה, חדשנית ומלאת התכוונות ותוכן.
    אך מצד שני, אין לפטור את הביקורות כילדותיות, או ככאלה שמנסות להטיח רפש במקום להתמודד עם תחושות כשלון. זו תהיה טעות, משום שאין זה חכם להתווכח עם תחושות של רבים מהבוגרים. והוויכוח המעניין פה אינו העניין הטכני, או ההפקתי. העניין פה הוא אסטרטגיית העיצוב של התערוכה, והיא בעייתית.
    היא בעייתית, מכיוון שהיא מצהירה על היררכיה שלפיה התערוכה והמחלקה היא הנושא העיקרי, והבוגרים משרתים אותו לפי הצורך. השאפתנות של האוצר מבורכת, אבל אינה במקומה בהקשר של תערוכת בוגרים. רמיסת האינדיווידואל, במקרים לא מעטים בתערוכה, היא כשל עקרוני של מחלקה המחנכת מעצבים לעצמאות.
    דוגמא לרוח זו ניתן למצוא בהנחיית ראש המחלקה (המצויין, כנראה) להצטייד בכלי עבודה ממותג מסויים (אפל), או בעיצוב כרטיסי ביקור (?) אחידים (?).
    עם כל הביקורת המוצדקת כלפי התערוכות של עיצוב תעשייתי וחוסר היכולת שלהן ביצירת ועריכת תוכן, הנה משהו עקרוני שהן עושות טוב יותר מהמחלקה לתקשורת חזותית: מטפחות מעצבים עצמאיים שלוקחים אחריות על החלטותיהם/ן.

    1. yuval saar

      אני לא חושב שמישהו פה אמר על הביקורות שהן ילדותיות, או שהן מנסות להטיח רפש במקום להתמודד עם תחושות כשלון, בטח שלא אני. היום בבוקר התפרסם הטקסט שלי על התערוכות ובהמשך היום אני מקווה להעלות פוסט חדש שמסכם הכל, שם אשתדל להגיב לכולם בצורה מסודרת

      1. יונתן

        הביקורות השליליות התקבלו ונענו כך ע"י מצדדיה של התערוכה, במסגרות אחרות, לאו דווקא בבלוג המצויין הזה. נוכחתי לא אחת, שסטודנטים ומרצים פטרו את הטענות כילדותיות, או כתגובות לביקורות לא מוצלחות במעמד ההגשה… העניין הוא הסערה שנוצרה, ובוודאי לא הדברים הללו לגופם – כמו שכתבתי בתגובתי המקורית, הטענות בעיניי אינן ילדותיות אלא ענייניות בחלקן הגדול.
        דעתי היא שהאוצרות היא "mixed bag" ולא רק טובה או רק רעה. היא מעלה שאלות להמשך, שאלות לאוצרים ולמעצבים הבאים; שאלות שהתשובה עליהן – להערכתי – היא מציאת עמק השווה בין התערוכות של קרמיקה/תעשייתי, על המרחב האישי שהן מייצרות לבוגריהן, לבין התערוכות ה"ערוכות" והאצורות של המחלקה לתקשורת.
        ובסה"כ, אני מוצא שדעה זו עולה בקנה אחד עם הטקסט שפירסמת הבוקר בעיתון.

  11. דווקא מרוגש

    הויכוח על תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מבורך אך מלא באי דיוקים וקטנוניות שאישית כצופה לא צריכה לעניין כביכול.
    התערוכה מציגה חוויה מאוד ייחודית ומהנה. הייתי בשנקר ובחולון וקיבלתי שוב את אותו הרושם. מעבר סטנדרטי בין כיתות, טובות יותר וטובות פחות. בתערוכה בבצלאל קיבלתי סיפור חדש על עיצוב והאם זה לא המהות של עיצוב גרפי מתקשר?
    חלק מהעבודות אמנם הולך לאיבוד אך באותה נשימה אפשר לומר התערוכה עושה חסד עם הרבה עבודות מאוד חלשות וצורת ההקרנה מקפיצה אותם לרמת העריכה הכי טובה שאפשר היה להוציא מעבודות אלו. פרינט לא צריך להיות מוצג כפרינט, וספר לווא דווקא חייב להיות ספר פיזי (למרות שהיו בתערוכה איזה 30 ספרים פיזית- הייתי מוותר על חלק). מדיות משתנות. הערבובים מעולים. סטודנטים שניצלו את המיקסים האלו הרוויחו עבודות מעולות. האיור מעולם לא נראה טוב יותר שבדרך כלל הוא מתחבא בתוך ספרים שמעטים פותחים. הפטיש לדפים מסוגים שונים שמור למספר מעצבים שזאת העבודה שלהם אבל לקבוצת המבקרים שבאה כמדי שנה למוסדות הללו זה רענון מבורך ומצויין לראות כל שנה תפיסה אחרת למה זה עיצוב גרפי באותה שנה. אולי לא נעשת הכנה מספיק טובה לבוגרים לתהליך האוצרות שהעבודות שלהם יעברו, וזה חבל, כי עוד נכונו להם אכזבות רבות בעולם בחוץ כשהעבודות שלהם יצאו לחלל המרחב הציבורי. תערוכות הבוגרים צריכות להיות חגיגה של עיצוב שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדי ומצליחה לעורר מחשבה, עניין וסקנות. התערוכה השנה הייתה מלאה בהפתעות ויזואליות ולמי שבחר להנות מהמעמד גם התגלו עבודות מצוינות שכנראה בחדר סגור עם 15 עבודות ברודקאסט לא היו מקבלות את האוויר והקהל שכל כך מגיע להם.

    1. yuval saar

      תודה על התגובה, אני מסכים עם לא מעט ממה שכתבת. ובכל מקרה אשתדל להעלות היום פוסט מסכם אחרי שהכתבה שלי על התערוכות פורסמה הבוקר בעיתון

    2. הלום.

      WTF?

    3. הלום.

      אוקי, קראתי את המניפסט של האוצר. לא שיניתי את דעתי, אבל אני מבין למה התערוכה ניראת כמו שהיא ניראת.

      זה הכל בגלל שביטלו את החלוקה להתמחויות בתקש"ח. יופי.

      עכשיו נשאלת השאלה הפשוטה: למה, כמבקר בתערוכה שבא להתרשם מעבודות, זה צריך לעניין לי חלק כלשהו באנטומיה?

      שופוני אנס.

  12. טל

    האם תהיה גרסאת אונליין לכתבה?

    1. יונתן

      מצטרף לשאלה
      והיא רלוונטית כפליים, במיוחד לאור קרב הפרינט מול המקרנים בבצלאל… כ"כ קשה להצטרף לדיון בעזרת נייר עיתון

  13. מעין פוס

    עכשיו אני קוראת את כל התגובות והדיון מאוד מעניין
    אני מסכימה עם ההלום, בעניין מה שנשאר אצלי בזיכרון מהתערוכה בבצלאל.
    אני מאמינה שאנחנו יושבים כל היום מול המסך, והתרגלנו (כשם התערוכה שהייתה בחולון) לצרוך הרבה מידע בזמן קצר והמוח התרגל לסנן את מה שהוא רואה.
    דווקא כשבאים לתערוכת בוגרים המוח מוכן לספוג דברים קצת אחרים, להרגיש לחוש ולמשש (מותר לגעת במוצגים רק בתקשח!) ובבצלאל היתה תחושת פספוס.
    צפיתי בלופים- ולא הרגשתי כלום.
    איכות המסך והעובדה שהמזגן מאחוריו גרמו לו להתנועע – לא תרמו לאיכות הצפייה.
    הדיון הזה בתערוכות הבוגרים, למי למה ואיך- מעניין ומעורר תחושות סוערות במגיבים.
    סיקור תערוכות הבוגרים בכזו רצינות אינו מובן מאליו, אז תודה שאתה נותן לזה במה כל שנה.

    1. yuval saar

      תודה על התגובה ועל הדברים. ממליץ גם לקרוא את פוסט הסיכום המלא.

  14. נשמע מוכר

    "פטיש" ו"חגיגה" נשמעות כמו מילים מוכרות, לא נעם?
    בכל מקרה, הכתבה הלא אמיצה ובקינוחה דברי האוצר (והידידות בין האוצר לכותב) מסבירים הכל. מלבד הכתבה, שרק העלתה שאלות מעודנות ולא הביעה דעה נחרצת יותר, התערוכה לא באמת הצליחה לעורר את מה שניסתה וגרמה לעבודות להיראות כמו שומרי מסך.

    1. yuval saar

      שני דברים למען הסדר הטוב:
      1. הפעם הראשונה שבה פגשתי את אוצר התערוכה, נעם שכטר, הייתה יום לפני פתיחת התערוכה, כך שלהכריז על הידידות האמיצה בין האוצר לכותב זה פשוט לא נכון. ואם כבר, לא הייתי מתנגד להכיר את נעם קצת יותר. הוא עשה עלי רושם של מישהו סופר אינטיליגנט ומנומק, מסוג האנשים שהייתי שמח לפתח איתם ידידות וקשר מקצועי
      2. לא תמיד צריך להביע דיעות נחרצות, במיוחד אם אין כאלו. היה לי הרבה יותר חשוב להביע את המורכבות של המהלך ואת החשיבה מאחוריו, גם אם הייתי מאמין שמדובר בכשלון קולוסולאי (ואני לא)

  15. נשמע מוכר

    ובכל זאת.. אם היה לך חשוב להביע את מורכבות המהלך, היית צריך לבדוק גם מול אוצר התערוכה בשנקר (קובי פרנקו), לא ככה?

    1. yuval saar

      קודם כל בדקתי, תן לי את הקרדיט המינימלי. גם בתערוכה של שנקר ביליתי כמה שעות טובות שכללו שיחה ארוכה עם ראש המחלקה ואוצרי התערוכה. העניין הוא שהתערוכה של שנקר, שהייתה מאד יפה – על זה אין ויכוח, לא הייתה חדשנית מבחינת אופן התצוגה ולכן ההתמקדות הייתה במהלך שעשו בבצלאל (ובמידה מסויימת גם בחולון).

  16. נשמע מוכר

    ברור לי כי נעשתה בדיקה עם האוצרים. הכוונה הייתה שלא ניתנה "במה חדשה" גם לאוצרים בשנקר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden