הפונט שעיצב גרשון פליישר מכתב היד של סבתא שושנה

המעצב גרשון פליישר מספר, שכשהוא היה בתיכון, הוא היה יושב ומעתיק סמלים של קבוצות ספורט מה-NBA עם עט עד שהוא היה מגיע לרמת דיוק מקסימלית. באותה תקופה הוא נחשף לאופי השונה של סוגי האותיות ואופן הסידור שלהן. לימים הוא התחיל ללמוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל והפונט הראשון שעיצב נעשה בקורס עיצוב פונט בהנחיית שמואל סלע בשנה ג’. שמו של הפונט היה “אגסים” והוא נשען על צורת האותיות של פונט ”הצבי” שעיצב צבי האוזמן. מאז שסיים פליישר (כיום כבר בן 32) את לימודיו הוא עובד כמעצב גרפי וכמעצב פונטים. אחד הפונטים שעיצב הוא פונט “פומיקה” (שנמצא בתמונה בראש הפוסט) ושבו אפילו השתמשתי כשעיצבתי את שני הגליונות של מגזין “דיזיינר Fashion” לפני כשנתיים.

לפונט האחרון שעיצב פליישר יש סיפור מעניין ומקסים כאחד. לפני שנה הגיעה אליו בחורה שביקשה שייצור בעבור המשפחה שלה פונט שינצור לעד את כתב ידה של סבתא שושנה. “שושנה היתה בשלנית שהמשפחה העריצה, ובמשך שנים הכינה פתקים קטנים מלאי מתכונים וטיפים לאפייה ולחיים וטובים”, הוא מספר. “הפונט החל להיווצר לאחר שבמשך כמה חודשים אספתי מכתבים ורשומות ישנות של כתב ידה וחקרתי אותו עד רמת חיבורים של אותיות שנהגה לעשות, מתי היתה מסלסלת אותיות סופיות ומתי היתה פשוט כותבת לא ברור. לבסוף הוכנו ארבעה משקלים של הפונט שכל אחד היה סט אותיות שונה, כדי שלא ייווצרו כפילויות שיהפכו את הכתב למכני, ושכיתוב של חמש מילים בלבד ייראה שונה מכיתוב של פסקה שלמה. זה היה אחד הפרויקטים הקשים שעבדתי עליהם.

“אני חושב שכמו כל מקצוע שנעשה מתוך אהבה ורצון ללמוד ולהתפתח, הטיפוגרפיה אינה מציבה רף של מיצוי אלא של העשרה תמידית”, הוא מוסיף. “אין שבוע שבו אני לא פותח אתרי טיפוגרפים בעולם ומחפש שילוט מתחנות רכבת ואוטובוס באירופה, בלוגים וספרים בנושא, ולא נשאר המום מהמעט שאני יודע. המחקר תמיד נותן לי את התמריץ לעשות עוד ולהתנסות שוב ושוב. אני לא רואה משימה שעליי למלא או חובת הוכחה במקצוע ולכן אני לא מחפש לעשות את שלי. בעבורי, כל סיום של פונט הוא רק סיפוק רגעי לפני ההתחלה על פונט חדש”.

עכשיו תחשבו שהייתם יכולים לשמור את כתב היד של אמא או אבא שלכם, של בן או בת הזוג שלכם.
ולהשתמש בו במחשב.
מתי שרק תרצו.

לא הייתם עושים את זה?

מצד אחד קצת קריפי, אני מודה, אבל מצד שני כל כך רומנטי ומחמם את הלב, שקשה לי להחליט. לא שדבר כזה עומד על הפרק ובכל זאת, זה מעורר מחשבה על זכרון ועל מה נשאר מאיתנו, במיוחד בעידן הדיגיטלי שנדמה שעוד שניה כבר לגמרי נפסיק לכתוב בכתב יד.