איור עכשיו. מפגש 06: דניאלה לונדון דקל

לפני שלוש שני בערך קיבלתי לידי את אחת העבודות הכי נחמדות שיש: לעצב את הספר “אחת משלנו” שמאגד את הטורים של דניאלה לונדון דקל. היינו אז ארבעה בסטודיו וכדי לא לקפח אף אחד כל אחד תרם את חלקו. זה הלך ככה: מדי פעם מישהו היה פורץ בצחוק בלתי נשלט ומשתף את כולם בעמוד ובסיפור שהוא בדיוק עבד עליו. כמה דקות אחר שנרגענו מישהו אחר מתחיל פתאום לצחוק, מדביק את כולם. אלו היו כמה שבועות או חודשים שפשוט היו כיף גדול, מסוג העבודות שלא באמת חוזרות על עצמן לצערי הרב.

את הפוסט השישי במחקר לקראת התערוכה (בלינק אפשר למצוא את כל מה שהתפרסם עד עכשיו), אני מקדיש אם כך ללונדון דקל. עד עכשיו לא כתבתי את הרזומה של המשתתפים אבל במקרה שלה אני אחרוג מהכלל, כי המנעד הרחב של התחומים שהיא פועלת בו, כולל הכתיבה, הוא קצת יוצא דופן לעוסקים בתחום. היא בת 46, קריקטוריסטית פוליטית שנים רבות, בתחילה בעיתון הארץ ומאוחר יותר ב”ידיעות אחרונות”. מפרסמת קומיקס נשי מזה כ-16 שנה ברציפות, בעלת מדור קומיקס שבועי ב”שבעה ימים” בשם “עמוד הבית”. קדמו לו המדורים “חמודי”, “כלכלת בית” ו”המילון המשפחתי החסר”, שעסקו אף הם בשאלות של זהות מגדרית וזהות אנושית במובנה הרחב. היא פרסמה שלושה ספרים שהם אסופות של מדורים וכן ספר ילדים, “דב מצב רוח טוב”. בנוסף, היא כתבה ויצרה את הסדרה “יום האם” ששודרה ב”קשת”, סדרה קומית המבוססת על טוריה שמשחקים בה קרן מור, אורלי זילברשץ וקרן דרור. הסדרה נקנתה ע”י CBS, ועונתה השנייה נכתבת על ידה בימים אלה.

הנה דניאלה והנה מה שהיה לה להגיד.

“ככל שעוברות השנים אני מבינה שהמוטיבציה העיקרית שלי קשורה לכתיבה. המדיומים השונים – תסריטאות, קומיקס, ואפילו קריקטורות פוליטיות, הם צורות שונות לבטא רעיון. אני מחפשת רעיון. זה נכון שאני מאיירת, אבל לא במובן המקובל. אני מאיירת שלא אוהבת כל כך לאייר. לכן אף פעם לא איירתי טקסטים, ספרים או מאמרים של אחרים. מה, השתגעתי?! להשאיר לי רק את העבודה השחורה? אני רואה מה זה מאיירים שאוהבים לאייר. יש לי חברים כאלה. אני מקנאה בהם. לי אין את התשוקה הזאת לציור. אני חושבת מהראש. באיורים שלי יש תמיד משהו פונקציונאלי.

“ומה זאת אומרת פונקציונאלי? שגם האיור עצמו, הקו, הצבע, הוא חסכני ונועד בעצם לשרת את הטקסט, רק מה שצריך כדי להבין את הסיטואציה. אני לא מהמאיירים האלה שייהנו לצייר שדה חרציות. אנ י מוכנה לצייר חרצית אחת או שתיים. לא יותר. בכלל, איורים גדולים ועמוסים מפחידים אותי. אמנם בשנים האחרונות אני מחפשת קומפוזיציות יותר מסובכות ומחפשת שפה צבעונית, אבל זו התקדמות. לא התחלתי ככה. התחלתי עם “חמודי”, שהיה קומיקס בשחור לבן. קו נקי. הכי מינימאלי שיכול להיות. רק מה שצריך כדי להגיד. לכן זה לא כזה מפתיע שפניתי גם לכתיבה. יכול להיות שאם היה לי את הביטחון לכתוב כבר מגיל צעיר, לא הייתי עושה את כל הסיבוב הזה.

“כמו בכל דבר, גם באיור יש אופנות. אני לא מלמדת בבתי ספר לעיצוב ולכן אני פחות מחוברת למה שקורה היום, אבל זה נכון. גם אני שמתי לב שלמאיירים צעירים יש נטייה לאיור מרובד, שכבתי, צבעוני ומאוד אמנותי. אני לא כזו, אבל אני מתה על זה. כשאני הייתי סטודנטית כולם איירו בקו. אולי כי לקו הייתה נוכחות חזקה, הרגישו בו את היד של המאייר. היום קו זה דבר לא כל כך מעניין. נתון למניפולציה. זה משהו שמתקנים בשנייה בפוטושופ. קל לעבוד איתו. אז מחפשים ייחוד אחר. אולי. אני לא באמת יודעת להסביר את זה. אתה יודע, לפעמים הסבר יכול להיות פשוט נורא. יותר פשוט ממה שחושבים. נגיד מורה שהוא מאוד משפיע. אני זוכרת שהיו שנים שיכולתי לראות עבודות של מאייר ולדעת אם הוא היה תלמיד של רותו או של איציק רנרט או של ירמי.

נדמה כאילו הרבה יותר קל היום להצליח, שולחים עבודות לחו”ל, זוכים בפרסים, משתתפים בתחרויות. קצת מעורר קנאה, לא?

“אני לא האדם הנכון לשאול אותו. לא זכיתי מעולם בפרס כלשהו על איור וכמעט לא השתתפתי בתחרויות. וגם אם השתתפתי, לא זכיתי. אני ממש כישרון מזהיר באי קבלת פרסים. אבל אתה בטח צודק. המרחקים נגמרו. אין שום סיבה שמאייר מישראל לא יעבוד עם הוצאת ספרים בניו זילנד. הכל נגיש. גם כצופה כל העולם פרוש לפניך. לא רק באיור. גם בתחומים משיקים – אנימציה, עיצוב, תקשורת ובעצם בכל מה שמעשיר אותך והופך אותך לאמן טוב יותר. אני למשל מאוד אוהבת שירה. אז אפילו שירה טובה אפשר למצא בפייסבוק, בבלוגים ובאתרים שונים. ומשוררים אמורים להיות שיא הסגפנות – שולחן מעץ מהגוני וחלון. אז איור?

“אני עובדת שעות וימים וחדשים ארוכים לבד, מול המחשב. אני לא יודעת איך הייתי שורדת את הבדידות הזאת לולא העולם הדיגיטלי. אני לא אומרת שאני “מכורה”, רק בגלל הקונוטציה השלילית, אבל אני מכורה. להכל. לבלוגים, פייסבוק, אינסטגרם, אתרים שונים ומשונים, חדשות. מתה על TED (אתר הרצאות). תמיד פתוח לי עוד משהו כשאני עובדת. באופן משונה, זה מאפשר לי להתרכז. במקום לקום ולהסתובב בבית, במיוחד מסביב למקרר, אני מסיחה את דעתי בשיטוט קצר באינטרנט וחוזרת חזרה לעבודה. אין לי צורך בהרפתקאות גדולות יותר.

דברים טובים קורים לאיור היום. יש המון מה לעשות והאיור מתרחב לתחומים ולמדיות שפעם פשוט לא היו קיימות. יש נקודות השקה בין איור לספרות, בין איור לאנימציה, בין איור לטיפוגרפיה, קולנוע, אמנות. אפילו טקסטיל. גם בגלל ריבוי המדיות וגם כי העולם מתפקע מאפשרויות. כמי שעושה קומיקס, החיבור לספרות מעניין אותי במיוחד ואם אני יכולה להמליץ על משהו, זה על זליגה של סופרים וקולנוענים לתחום הקומיקס. אני חושבת שיש המון סופרים ואולי גם אנשי קולנוע שיכלו להיות קומיקסאים מצוינים. לא צריכים לדעת לצייר טוב. זה לא נורא חשוב. לפחות בעיני. אם יש לך יכולת לברוא עולם, גם באיור רע, זה מספיק. אם זה אמין, והסיפור טוב והיחסים בין הטקסט לויז’ואל יוצרים איזה שלם, זה פי אלף יותר חשוב מרישום טוב. אני תמיד נותנת את הדוגמה של ספר הקומיקס המופתי של מרים אנגלברג, “הכל שטוח”, שמאויר ברמה של ילדה בגן וזה אחד מספרי הקומיקס המעולים שישנם.