איור עכשיו. מפגש 12: אלה כהן

לפני כמעט שנתיים נתקלתי ברשת בפרוייקט איור מקומי ומקסים – הגרסא המאויירת – בלוג איור משותף העוסק כולו באיור יצירות עבריות. כל אחד מהמאיירים שהתתפו בפרויקט בחר טקסט אחד שאותו הוא אייר במשך כמה חודשים. התוצאות עלו מדי יום לפי סבב קבוע והציעו שלל פרשנויות לטקסטים עבריים מוכרים יותר ופחות, וביניהם סיפורים קצרים, רומנים ושירים. מי שעמדה מאחורי הפרויקט הייתה המאיירת הצעירה אלה כהן, בת 27, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2010. כהן התחילה לאייר כבר בשנה השלישית בעבור ידיעות אחרונות ובעבור עיתונים ומגזינים נוספים כמו טיים אאוט, מעריב, עיניים ועוד, ובמקביל היא מדריכה במוזיאון תל אביב.

״הרעיון לגרסא המאויירת עלה לי בראש כבר במהלך הלימודים. נתקלתי בבלוג מבלטימור שנקרא פיקצ’רבוק ריפורט, יוזמה של מאיירים צעירים שהחליטו ליצור פורום שבו בכל פעם מישהו מעלה עבודה, ועל ידי כך ליצור קהילה מסביב. זה פורמט שנראה לי כל כך מוצלח וזה עשה לי חשק להביא אותו לכאן, מתוך רצון להיות יותר ביחד. להיות מאייר זה מקצוע שיכול להיות נורא בודד וכשאתה יוצא מהלימודים לעולם יש נטייה ללכת לאיבוד. פרויקט כזה יכול להוות עוגן.

״פניתי לסטודנטים מהמחזור שלי ומהשנה מעלי מבצלאל ומשנקר, הזמנתי אנשים שאהבתי את העבודות שלהם ורציתי להיות חברה שלהם… בנוסף היה לי חשוב שהמאיירים יבחרו ביצירות מקומיות והם בחרו בטקסטים מדהימים בלי שום תיאום מראש. פתאום נוצר מנעד מטורף שכלל טקסטים של רבי נחמן, יואל הופמן, זאב טנא, בני בשן, ממש נפרשה יריעה רחבה שיצרה עומק מרשים שממש לא ציפיתי לו״.

למה ישראלי?

״כדי לבדל את הפרויקט ולא להיות עוד בלוג איור. יש משהו בעידן הדיגיטלי שמטשטש את הזהות, הכל נהיה גלובלי, ופה רצינו דווקא לנסות לראות אם יש איזשהו די.אן.איי מקומי בשפה החזותית שנובעת מתוך הטקטסים התרבותיים המקומיים״.

יש די.אן.איי?
״אני חושבת שכן. כן ולא. יש אלקטיות מאד גדולה באיור ישראלי עכשווי. עצם האקלקטיות היא מה שהופך אותה למזוהה״.

״גם בעידן הדיגיטלי ספר הוא משאת נפש של כל מאייר שאני מכירה. אני מוצאת בזה הרבה הגיון: יש ברשת משהו נורא מציף שמייצר אדישות. ההתרגשות שאני יכולה לחוות מלהסתכל על איור יפה על המסך מוגבלת. זה יפה במשך כמה שניות אבל אחרי עשרה איורים קדימה אתה במקום אחר. קשה ליצור מבט אינטימי, גם עם עבודות מאד טובות, ומהבחינה הזו לספר אין תחליף.

״בנוסף, אם מסתכלים על המסורת של איור, מעבר למקורות השראה העכשוויים של בלוגים ושל כל מה שקורה עכשיו, יש כל הזמן מבט גם אחורה על ההיסטוריה של המקצוע ועל המקורות שלו. הפרינט הכתיב איך דברים נראו, זה משהו שאי אפשר להתנתק ממנו כל כך מהר. גם היום כשמאיירים מייצרים איור, לאו דוקא לפרינט, יש היאחזות בטקטיליות, בחום, בטקסטורות. האיור לא נולד למסך. אם המסך היה קיים כשהאיור נולד הוא היה נראה אחרת לגמרי״.

״יש התעוררות בארץ בתחום האיור, אבל לא מבחינת הוצאות ספרים או עיתונות. בכל שנה יוצאים לשוק מאיירים מדהימים, אנחנו לומדים המון אחד מהשני, יוצרים קשרים ומדברים אחד עם השני. אני חושבת שנורא חשוב לדבר על מה שקורה פה. קצת מצחיק בעיני להיות מאייר ישראלי שעושה רק ציפורים וארנבים. זו פריויולגיה שאין לנו כאן. יש המון על מה לדבר וזה צריך להיכנס לאיור. את זה צריך להוציא החוצה. זו גם הסיבה שפרויקט הגמר שלי עסק במקומי. הרגשתי שאני לא יכולה אחרת.

״מצד שני כיום אני עם הפנים גם לחו״ל. אני שולחת איורים להמון תחרויות בשנה האחרונה, ושני איורים שלי הולכים להיות מוצגים בתערוכת Illustrators 55 של אגודת המאיירים האמריקאית. אני חושבת שזה מאד חשוב לכוון לחו״ל, זה מדרבן, ובין אם נרצה או לא אנחנו חלק ממשהו יותר גדול״.

״התקופה הזו היא מקפצה מטורפת. הנוסחה פשוטה: אם אתה מוכשר אתה תצליח. אני רואה את זה מסביבי כל הזמן, אנשים שמייצרים לעצמם עבודה כל הזמן, יש כל כך הרבה מקומות לפנות אליהם, לשלוח אליהם איורים, ואתה רואה שאנשים מצליחים. אף אחד אולי לא יהיה עשיר בסוף היום אבל אני לגמרי רואה את זה מסביבי. זה קורה. כמובן שלהיות אופטמי גם אף פעם לא הזיק לאף אחד…״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.