כל מה שחשוב ויפה
ז׳אן דוד. צילום: אברהם חי

חמש שנים וקצת

לפני חמש שנים (ושלושה ימים) התקבלתי לתפקיד כתב העיצוב של עיתון הארץ, ולא יכולתי לחשוב על מתנת יום הולדת טובה יותר מהכתבה שפורסמה היום בגלריה על ז'אן דוד, ללא ספק מהכתבות המוצדקות שפרסמתי אי פעם. דוד, שנפטר לפני 20 שנה, היה מגדולי המעצבים הגרפים בתולדות ישראל, למרות שהוא הגדיר את עצמו יותר כאמן. זו הייתה תקופה אחרת, שהמעצבים היו קודם כל אמנים.

דוד עיצב אינספור כרזות ואייר לדן בן אמוץ ולחיים חפר את "ילקוט הכזבים" ולאחר מכן את "איך לעשות מה"; הוא היה אחראי לעיצוב הפנים של מטוסי הבואינג הראשונים של אל על ואולמות הנוסעים של החברה בניו יורק ובלונדון; הוא עיטר קירות דקורטיביים של אוניות צים בתקופת הזוהר של החברה; הוא יצר עבודות גדולות למלונות אכדיה ושרתון, מכון ויצמן, הטכניון, האוניברסיטה העברית, ועוד. ב-1954 הוא היה למעצב הישראלי הראשון שנבחר כחבר ל־AGI, אגודת המעצבים הגרפיים הבינלאומית החשובה בעולם, כבוד שזכו לו עד היום ישראלים ספורים.

“הוא הביא משהו חדש. בניגוד לקודמיו הוא לא השתמש בצילום כדימוי עיקרי אלא בציור. ההומור שלו, הסגנון והצבעוניות היו שונים מכל מה שראית מסביב. הוא היה סגנון בפני עצמו”, אומר בכתבה דוד טרטקובר, המעצב וחתן פרס ישראל לעיצוב. “לא בכדי הוא היה הישראלי הראשון שזכה להכרה בינלאומית, החבר הישראלי הראשון ב-AGI, וגם זה שפורסמה עליו כתבה גדולה ב’גראפיס’, מגזין שהיה אז האורים והתומים של התחום. ולא בכדי חלק גדול מעבודותיו רלוונטיות גם היום. העבודה שלו היא על זמנית”.

וזה העניין, העל זמניות.

בזמן התחקיר על הכתבה נתקלתי בהמון חומרים של דוד, רובם הגיעו מהמוזיאון הפתוח בתפן, שלפני עשר שנים התקיימה בו ובבית ראובן בתל אביב תערוכה מקיפה של עבודותיו. לתערוכה יצא קטלוג ובאיזשהו שלב שקלתי פשוט לתלוש את כל הדפים בקטלוג, למסגר אותם ולתלות בבית.

הנה, כדי שתבינו על מה אני מדבר, שלוש כרזות מסדרת ארץ התנ"ך שלו:

jdavid1

jdavid2

jdavid3

לפני חמש שנים (ועוד שלושה ימים) התקבלתי לתפקיד כתב העיצוב של עיתון הארץ. אמרתי את זה בעבר ואני אגיד את זה שוב: לא יכולתי לדמיין אפילו מה זה יעשה לחיים שלי. מצד שני גם לא יכולתי לדמיין מה יהיה מצב העיתונות המודפסת חמש שנים אחרי. המצב לא מזהיר, כפי שבטח שמתם לב, אבל יש את הרגעים האלו שבעבורם זה שווה – כמו הכתבה הזאת, שבמהלך העבודה עליה מאד מאד הצטערתי שלא יצא לי לפגוש אותו, תחושה דומה שקרתה לי גם לפני שנה בכתבה שפרסמתי על איזיקה גאון (שמוזכר אף הוא בכתבה על ז'אן דוד).

ויש גם את הדברים הנוספים שאני עושה, שחלקם הגדול קרו בזכות הכתיבה בעיתון (ובבלוג) – כולם ביחד יוצרים מין יומיום אקלקטי, עמוס, מרתק, מוזר, מתיש, מספק, מטורף, מלחיץ, מאתגר, מסקרן, מלהיב ומתסכל – ועוד כמה תארים שאני יכול לחשוב עליהם. ככה יוצא שיש לי המון מה לספר אבל אני לא מספיק: על הקורס "הפרעות קצב" שהתחלתי ללמד ביחד עם איילת כרמון ומאיה ארזי בתואר השני בשנקר, על התערוכה "100 ספרים. 200 עטיפות" שתפתח ב-1/6 בטרמינל עיצוב בתים, על התערוכה "אונליין אופליין" שתעסוק בהשפעת העידן הדיגיטלי על עולם העיצוב ותפתח בגלריית המשכן בחולון ב-20/6, על ערבי פורטפוליו לייב שמתוכננים להמשך השנה בלי נדר גם בירושלים וגם בחיפה, על שתי התערוכות שאאצור בשנה הבאה בבית האמנים בתל אביב, ועוד ועוד.

אה, וגם על העיצוב החדש של פורטפוליו שיהפוך להיות יותר מגזין ופחות בלוג.

אני מסתכל על לוח השנה ואני מתלהב ונרגש ממה שעוד עתיד לבוא, מהכתבות שעוד יתפרסמו ומכל הפעילויות שעוד יקרו. ואם הגעתם עד לפה אז זה המקום להגיד שבלי האנשים שקוראים את מה שיש לי להגיד, כל זה כנראה לא היה קורה. אז תודה. ולכו תקראו את הכתבה על ז'אן דוד. הוא באמת היה משהו יוצא דופן.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden