איור עכשיו. מפגש 24: מיירה קלמן
בחודש שעבר הגיעה המאיירת מיירה קלמן להעביר סדנת אמן במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בשנייה ששמעתי שזה קורה היה לי ברור שאני חייב לפגוש אותה. לשמחתי זה לא היה מסובך במיוחד (מהיתרונות הבודדים שעוד נשארו במקצוע הזה…). הבוקר פורסם בגלריה הראיון שלי איתה. מכיוון שחלקים ממנו רלבנטים לתערוכה שאני עובד עליה, הנה כמה מהדברים שהיה לקלמן להגיד על צורת העבודה שלה, על העידן הדיגיטלי ועוד.

לפני שקלמן הגיעה לבצלאל היו לה מספר בקשות מהסטודנטים. אחת מהן הייתה לצאת להליכה של חצי שעה בלי הטלפון הנייד בכל יום למשך עשרה ימים. אולי כדי לדרבן אותם, היא איירה שער בהשראת הבקשה בעבור מגזין הניו יורקר, אחד מיני שערים רבים שאיירה בעבור המגזין עד היום, וסיפרה לקוראים על הבקשה שלה מהסטודנטים. הנה השער המדובר:
“כיום, כדי לחשוב, צריך לרוקן את המוח מגירויים לא נחוצים”, היא מסבירה. “המון מידע מגיע אלינו מכל כך הרבה מקומות, כל הזמן, וזה יוצר בלבול. הליכה היא דרך טובה לרוקן את המוח ולהתבונן באנשים, בציפורים, בעצים. ליצור קשר טוב עם הסובב. וכשהמוח שלך ריק, הוא פתוח לרעיונות חדשים”.
זו לא קצת קלישאה? ניו אייג’?
“זה לא רוחני במובן זה שתהפוך לגורו־אהבה בסוף ההליכה. להפך: אתה מבין לגמרי למה אתה שונא את כולם”, היא צוחקת. “זה פשוט עושה סדר”.

מתוך הספר “And the Pursuit of Happiness”
סגנון האיורים של קלמן הוא ציורי, נטורליסטי, נאיבי, ססגוני, צבעוני ועשיר. היא לא נפרדת ממחברת הסקיצות שלה, מצלמת הרבה, כותבת, ואת איוריה היא מציירת בדרך כלל בגואש בסטודיו שלה. אין בסטודיו מחשב, גם לא טלפון, “רק מוסיקה. ממש אולד פאשן”, היא מחייכת. “את האיורים אני שולחת ללקוחות. הם סורקים ומסדרים את מה שצריך ומדברים אתי על גודל, או על טיפוגרפיה, שיחה שיכולה להימשך לנצח מבחינתי.
“אני מסתכלת על העידן הדיגיטלי ומרחמת על אנשים שזנחו את העולם הישן. אפשר להשתמש בכל מיני חומרים וסגנונות, אבל מה שמעניין בסופו של דבר זה התוכן, הרעיון. על מה אתה חושב, מה אתה רוצה להגיד. במובן הזה אין פער בין העידן הדיגיטלי לזה שלפניו, אתה צריך למצוא את הדרך הכי טובה לתקשר. אם מישהו רוצה לעבוד עם מחשב, אין בעיה, למה לא, גם אם לעבוד עם מחשב זה לא אותו הדבר כמו לעבוד עם נייר. מבחינתי, כשאתה עובד עם צבע ונייר משהו אחר קורה במוח. לא בכדי יש בתי ספר שלא רוצים לחלק אייפד לכל תלמיד, שמוציאים את המחשבים מהכיתות”.
“היום, מה רוצים כולם? כששואלים היום אנשים מה הם רוצים, הם אומרים ‘להיות מאושר'”.
את עצמך מאושרת?
“כן. אבל גם מאוד עצובה, כל רגע, תמיד. אני לא יודעת איך אפשר אחרת. כל דבר עלול לשבור את לבך בכל רגע. אם אתה חושב יותר מדי אתה משתגע, אז מה אתה עושה? עובד. אתה חייב להכריח את עצמך. אסור לוותר. צ’רצ’יל אמר בעבר: תמשיך לעבוד ואף פעם אל תוותר. אם אתה רוצה לאייר תעשה את זה, גם אם אתה צריך לעבוד בעבודה אחרת כדי לשלם את החשבונות.
“אני גם מעודדת את הסטודנטים לכתוב: אם אתה מאייר אתה כותב, ואם אתה לא רואה בעצמך כותב אני לא בטוחה איך אתה יכול לראות בעצמך מאייר”.
למה כותב?
“מאייר עוסק בנרטיב, הוא לא אמן שעושה בסטודיו שלו מה שהוא רוצה. אם איור הוא הקריירה שלך, אתה תעשה תמיד משהו שקשור לסוגים שונים של טקסט, בכל מיני רמות. הם גם צריכים לקרוא”, קובעת קלמן, ומספרת כי בראיונות עבודה שערך בעלה – טיבור קלמן, מהמעצבים הגרפיים החשובים במחצית השנייה של המאה ה-20, שמת ב-1999 – השאלה הראשונה ששאל היתה “מה אתם קוראים”. “לא עניין אותו איפה הם למדו. אחרי הכל, אף פעם אי אפשר לדעת מי יעשה מה בחיים. גם אני לא ‘באמת’ למדתי בקולג’: זו היתה התקופה של מלחמת וייטנאם, היו דברים חשובים יותר מלשבת בכיתה”.
פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.













