כל מה שחשוב ויפה

מלה־קולטור להומופיליה: חשוף לגמרי, לא מצונזר, נגיש, בפרצוף

איתי בלאיש נחרד לשמוע שסטודנטית ענייה ״בדירה דלוחה בדרום ת״א״ קנתה באיקאה תמונה לדירה ב־700 שקל. כך קמה לה קולטור כאירוע תרבותי בר השגה, ומשם גם צמחה הדרך לאוצרות של ״הומופיליה״

למקרה שלא ידעתם ולא הסתובבתם בתל אביב בימים האחרונים – ביום שישי הקרוב ייערך בעיר מצעד הגאווה.

בשבוע שעבר פרסמתי באינסטגרם את התמונה הזאת של דגלי הגאווה שנתלו רחבי העיר, וכתבתי שזה עדין מדהים אותי איך חתיכת בד צבעונית יכולה לעשות לי מצב רוח טוב (אני לא מבין למה לא משאירים את הדגלים האלו כל השנה). זו אולי גם הזדמנות להזכיר ששלושה ימים לפני, כלומר ביום שלישי הקרוב, יתקיים מפגש גאה במיוחד של פורטפוליו לייב, אבל את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לראיון עם איתי בלאיש, על התערוכה הומופיליה שתפתח ביום חמישי הקרוב במתחם התחנה בתל אביב (תודו שזה שם מסקרן לתערוכה), ועל תערוכות / ירידי לה קולטור שהוא מארגן.

יובל: שלום איתי

איתי: הי יובל

יובל: שלום שלום, מה העניינים

איתי: חם לי:) ואתה?

יובל: האמת, היה יכול להיות יותר גרוע, ואף יהיה

איתי: תכל׳ס

יובל: לגמרי. ספר קצת על עצמך לפני שנדבר על הדברים החשובים באמת

איתי: אוקיי. אני בן 29, יליד אשקלון, תל אביבי כבר שמונה שנים, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. היום אני מעצב גרפי עצמאי ויועץ הנראות של מכביה 2013. אני מאוד אוהב מוזיקה בעיקר כל מה שקשור לגיטרות. ספונטני ורגיש…

יובל: נראה לי שאת הפרטים האלו נשמור לשלב מתקדם יותר… מתי סיימת את שנקר?

איתי: ב־2011

יובל: ומה היה פרויקט הגמר שלך?

איתי: הפרויקט עסק בטכנולוגיה ובטקסיות – פסלים מקלקר שהיו אריזות עתידניות מוגזמות למוצרים טכנולוגים קטנים, נושא שדרך אגב מוביל אותי בצורה מאוד ברורה בכל מה שקשור לעיצוב ואמנות

יובל: כן. אמנם אני לא ממש מכיר אותך אבל משני הפרויקטים שנתקלתי בהם בשמך עושה רושם שזה הכיוון. בוא נדבר קודם על לה קולטור, בסדר?

איתי: אוקי

לה קולטור. צילום: מ״ל

לה קולטור. צילום: מ״ל

יובל: ספר מה זה, איך התחיל, מי מעורב, כמה זמן וכן הלאה

איתי: את לה קולטור הקמתי קצת פחות משנה לאחר שסיימתי את הלימודים, אחרי שראיתי תמונה של יער מודפס על קנווס בדירה של חברה, ושאלתי אותה אם היא קנתה את זה ומאיפה? היא ענתה שכן ושהיא קנתה את התמונה באיקאה. נחרדתי מהמחשבה שהיא בטוח שילמה על זה המון כסף

יובל: איקאה???!

איתי: כן

יובל: תמיד תהיתי מי קונה את ההדפסים האלו

איתי: חופשי.

לאחר שנחרדתי לשמוע שהיא שילמה על זה 700 שקל נפל לי האסימון שהיא -> סטודנטית ענייה -> בדירה דלוחה בדרום תל אביב, הרשתה לעצמה לקנות ב־700 שקל תמונה לדירה החדשה שלה ואמרתי אוקי, למה שאמנים ומעצבים לא ימכרו עבודות שלהם שיושבות במגירה או שהתחילו כסקיצה לפרויקט, כי אחרי הכל במיוחד מעצבים עושים הרבה מחקר וסקיצות מופשטות ומדהימות לפרוייקטי מיתוג וכו׳, שבסופו של דבר הם לא משתמשים בהם בכלל. וכך עשיתי. כסטודנט חרוץ לעיצוב פרינט, התחלתי את המיתוג של לה קולטור כאירוע תרבותי בר השגה שמשלב המון אמנים מתחילים ומוזיקה טובה

יובל: אמנים או מעצבים?

איתי: גם וגם. יש המון מעצבים שנושקים לתחום האמנות ומתפתחים בו והיום בתקופה של מדיה חברתית מתקדמת כולם רוצים להראות מה הם עושים ואפילו יותר קל להם. ידעתי שלאמנים אני אגיע יותר אחרי התערוכה הראשונה בתנאי שתהיה מוצלחת ולכן בתערוכה הראשונה באמת היו יותר מעצבים שנענו לקול קורא וגם הציגו יצירות אמנות שלהם

לאחר שחיפשתי מקום לתערוכה בכל מיני חללים נטושים / ברים / גלריות וכדומה נתקלתי במזאה 9 – בית הצעירים של עירית תל אביב שהיה עוד בחיתוליו. הם בכלל הציעו לי שולחן לעבוד עליו במעבדה החברתית שלהם שמשם אוכל לעבוד על לה קולטור, ואני הצעתי להשתמש בקומה העליונה שלהם שהיא בכלל קומת כנסים כגלריה לתערוכות. הבניין שלהם כל כך יפה שכל קומה כשהיא מופשטת מהציוד שבה נראית כמו גלריה מרשימה

יובל: ואיך אתה בוחר את המציגים?

איתי: לאחר שאני מפיץ את הקול הקורא בכל המדיות שמונחות לפני כמו פייסבוק / מיילים / פה לאוזן / וכמובן המון מיילים למחלקות העיצוב והאמנות בכל בתי הספר הגבוהים, אני בוחר את העבודות לפי התאמה לקונספט. את הקול קורא אני מעצב ברוח הנושא שאותו אני בוחר בעיקר לפי תחזיות אופנה שאני עושה כתחביב 🙂

יובל: תן דוגמה

איתי: למשל: לה קולטור פרחים. לאחר שעשיתי כמה תחזיות אופנה הגעתי למסקנה שהנושא הבא באופנה מבחינת פרינטים וויז׳ואל יהיה פרחים/צמחים וכדומה. לאחר שפירסמנו את הקול קורא, דיור עשו תצוגת אופנה ענקית עם מיליון פרחים באחוזה ממש יפה. פתאום ראית פרחים בכל רשתות האופנה. מבחינתי אופנה ואדריכלות מובילים כל מה שקשור לעיצוב, לכן אני מרשה לעצמי בעקיפין לשאוב השראה ישירה מאופנה

יובל: וכמה אנשים באים? וכמה עולות העבודות? וקונים?

איתי: הממוצע הוא 400-700 אנשים לתערוכה שנערכת במשך יום אחד בלבד

יובל: נייס…

איתי: ואנו מוכרים בממוצע כ־70 אחוז מהיצירות. בגלל שהחלטתי לעשות את לה קולטור במשך יום אחד, הקהל שמכיר אותנו כבר ואלו ששמעו מזדרזים להגיע ולרכוש. אני קורא לזה אפקט המדבקה האדומה: בשנייה שאנשים מתחילים לקנות והמדבקות מופיעות כולם פתאום רוצים לקנות ואחת התופעות לוואי היותר כיפיות ומעניינות בלה קולטור היא שיש לנו קהל קבוע של אספנים ובעלי גלריות שבאים לרכוש ולגלות אמנים חדשים

יובל: אז זה עשה לך תיאבון לאצור תערוכת נושא?

איתי: זה עשה לי תיאבון ענק לכל התחום הזה של אוצרות והפקה של אמנות. בגלל שיותר קל לי להעביר את המסר בתור מעצב גרפי, אם זה בקול קורא ומיתוג בכלל של כל תערוכה, הלכתי על זה בלי לחשוב. זה הרגיש טבעי לגמרי

יובל: אני לגמרי יכול להבין. אז ספר קצת על התערוכה הקרובה

איתי: התערוכה הקרובה נקראת הומופיליה. חשבתי על לאצור אותה כבר כמה זמן רק בגלל שהיצוג האמנותי של הומסקסואליות בעיר נהיה דביק ונורא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני לא אומר את זה כי אני חושב שזה רע אלא כי אני מכיר ויודע על המון אמנים שעושים עבודה מדהימה.

הגעתי למסקנה שבשבוע הגאווה נוכל לקבל את החשיפה הכי גדולה וכך עשיתי. התערוכה עצמה תציג ציירים, צלמים, מאיירים ובכלל אמנים פעילים. הדגש שלי כאוצר היה הגישה הקיצונית במקצת והמגוון מכיוון שבדרך כלל אנחנו רואים רק צילומים שמתעסקים בנושאים האלו

נדב וייסמן. חיילים במקלחת

נדב וייסמן. חיילים במקלחת

יובל: זה אולי הזמן להסביר מה זה הומופיליה

איתי: הביטוי התנועה ההומופילית מתיייחס לתנועה החברתית למען זכויות להט״ב שפעלה בשנות ה־50 וה־60. שימוש מודרני במונח הומופיל נעשה בעיקר על ידי גופים נוצריים. בביטויים כמו נטייה הומופילית או יחסים מיניים הומופיליים נעשה שימוש גם על ידי קבוצות התנגדות לזכויות להט״ב (בעיקר בארצות הברית ובפולין) במטרה ליצור אסוציאציה של הומוסקסואליות עם פדופיליה. הייחוס להומופיליה כסטייה הוא העניין בתערוכה כי משם היא התחילה

יובל: ולמה עניין אותך להתעסק עם זה?

איתי: קודם כל כי אני הומופיל בעצמי ומגדר מעניין אותי באופן אישי… אחרי שיצאתי מהארון הגעתי למסקנה שבכלל נושא המגדר צריך להיות נגיש לכולם ו״בפרצוף״. לפני שנה מאקו ביקשו ממני מכמה מעצבים ואמנים לעשות אינטרפרטציה שלהם לדגל הגאווה

יובל: טוב תסביר קצת יותר: למה בפרצוף, למה נגיש לכולם

איתי: כשאני אומר בפרצוף אני מתכוון חשוף לגמרי, לא מצונזר. זה בעיניי נגיש ויוצר נורמה ברורה יותר שלהיות להט״ב זה נורמטיבי. בכלל שהייתי בטוח בעצמי והראיתי להורים שלי שזה בסדר היה להם יותר קל לקבל אותי. נגיש, כי בסופו של דבר בשבילי זה הכל, בשביל הבחור\ה צעירים שיצאו מהארון ויהיה להם יותר קל. אני יודע שזה נשמע צ׳יזי אבל ככה אני מרגיש

יובל: דווקא לא, יפה אמרת! אז מה היה בקול הקורא? איזה עבודות חיפשת?

איתי: חיפשתי אמנים בועטים, בעיקר כאלו שלא מפחדים, ומצד שני חיפשתי אמנים קצת מפעם שיש להם יצירות שיוכלו לתת פרספקטיבה על מה היה פעם כאן, כמו לדוגמה חנה סהר שהיא צלמת מדהימה בעיני עם ניסיון אינספור שתציג שני צילומים שלה מ־97

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

יובל: אני רוצה לחזור להומופיליה, בכל זאת זה שם לא קל. יש לו זכר בתערוכה, או שזה רק מנוף להתלבש עליו כדי למשוך תשומת לב לתמה של זה אנחנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום

איתי: תראה, זו לא תערוכה היסטורית שמציגה את העבר האלים והקשה של ההומואים בכל העולם, אלא ייצוג מודרני של אמנים מודרנים למושג הזה. בסופו של דבר המושג הזה כללי מאוד עם מטען לא קל לכן ביקשתי מהאמנים גירסה מודרנית שלהם לכך. וכן, זה סוג של מנוף, שלא תחשוב שאני מתחמק:)

יובל: אז נשאל אחרת: מי שיגיע לתערוכה, עם מה חשוב לך שהוא ייצא ממנה?

איתי: חשוב לי שהוא יצא ממנה אחרי שהוא קיבל פריזמה רחבה על הומוסקסואליות וחשוב לי אפילו מאוד שהוא יכיר עוד כמה אמנים מוכשרים שהוא לא הכיר

יובל: הייתי בטוח שתענה לי שחשוב לך שהוא ייצא עם עבודה…

איתי: גם חשוב! אבל – ! – להבדיל אלפי הבדלות התערוכה הזו היא לא לה קולטור, גם מבחינת המחירים

יובל: מה ממוצע המחירים בלה קולטור ומה בהומופיליה

איתי: לה קולטור – עד 500 שקלים, הומופיליה בין 800 ל־8,000

יובל: שניה לפני שאנחנו מסיימים, תן אולי עוד דוגמה או שתיים של עבודות

איתי: בכיף. מאוד התרגשתי שאיציק רנרט הוא חלק מהתערוכה מאחר והוא היה ראש המחלקה שלי. אני אפילו עדיין מתרגש. ויש גם פורטרט מרגש מסוף שנות ה־90 של עופר ניסים של חנה סהר

איציק רנרט

איציק רנרט

חנה סהר

חנה סהר

יובל: סבבה. שניהם מעולים. מה הלאה? מה הדבר הבא?

איתי: הדברים הבאים אתה מתכוון 🙂 אני עובד עכשיו על לה קולטור בציריך ובברלין, בתקווה ששנה הבאה אוכל להטיס אמנים ישראלים להציג עם אמנים מקומיים. ומכל ההתעסקות עם אמנים בשנה האחרונה יש שלושה אמנים שאני מאוד רוצה לייצג באופן טיפה יותר חופשי מברגיל ולאצור לכל אחד מהם תערוכה משלו

יובל: איפה המכביה נכנסת לכל הסיפור?

איתי: המכביה היא חלק מהסטודיו הקטן שלי לעיצוב גרפי. יש לי שם יד חופשית בהחלט מה שהופך את העבודה לקלה יותר. אבל אתה יודע, חוץ מהמכביה יש לי עוד לקוחות שעם כולם אני עובד גם ומחלק את הזמן. במקום לקחת 10 פרויקטים של עיצוב בחודש אני לוקח שישה ועובד על התערוכות

יובל: תשמע, זה תמיד מפעים אותי לראות אנשים שלפני שנייה בערך סיימו את הלימודים וכבר מרימים פרויקטים כאלו, כאילו כלום. ברור לך שאתם דור אחר, נכון? אתה מודע לזה?

איתי: לא יודע. אני לא חושב על דברים כאלו. אני חושב בעיקר שזה מזל גדול שהיה לי את האומץ לעזוב את הסטודיו שעבדתי בו רק שלושה חודשים שסיימתי לימודים. זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל 🙂 שגרמה לי להבין שאני צריך לעשות לעצמי פרוייקטים

יובל: זה חלק מהעניין. אולי בהזדמנות אני ארחיב על זה אבל אני ממש יכול לראות הבדל בין מעצבים שסיימו ב־2010/11/12 לבין מעצבים שסיימו ב־2008/09. זה קטע. בכל מקרה אני מזמין אותך למפגש הבא של פורטפוליו לייב שידבר פחות או יותר על אותם נושאים

איתי: מעולה! אשמח לבוא

יובל: ואתה כמובן מוזמן להביא חברים ואני מבטיח שבין שלל עיסוקי אמצא זמן להגיע להומופיליה. אני מאד סקרן

איתי: מעולה לגמרי. יש לי כמה חברים שישמחו להצטרף אליי לשם אני בטוח

יובל: אחלה

איתי: טוב יקירי. היה מאוד נעים לשוחח. תודה על הראיון הנעים. אני הולך לבשל ארוחת ערב

יובל: בתיאבון!

איתי: תודה!

יובל: ונגיד רק שהתערוכה תיערך במתחם התחנה ושהיא תיפתח ביום חמישי ה־6 ביוני בשעה 19:00. משתתפים: פיני סילוק \ חנה סהר\ זיו שדה \ מירב בן-לולו \ ינאי יחיאל \ איציק רנרט \ יונתן גולדמן \ KLONE \ איגור טפיקין \ יניב אלון \ נדב וייסמן \ תום זואילי \ לוקה מנטוונלי \ אסף מרדכי \ דר רותם \ נעמה בר־אור \ הדר ראובן \ דור טננבאום \ נועם רז \ טל גרנות \ Foma

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden