איור עכשיו. מפגש 34: שגיא אשין

שגיא אשין, בן 34, בעל תואר ראשון במדעי בעלי חיים (!), בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2009). לאחר בלימודים עבד כמעצב פרילאנס “עד שיעקב (בן כהן) הזמין אותי לשתות קפה ואמר ‘יש לי רעיון לפתוח סדנה קטנה לדפוס רשת’. אנחנו מכירים מהטירונות, בכל יום חמישי היה לנו טכס קרמוגית ותפוזינות. ביולי 2010 פתחנו את בעלי מלאכה“. בסוף שבוע הקרוב תתקיים במקום מכירת האוסף ובמסגרתה יימכרו כל העבודת במחירים של עד 1,000 שקלים. שווה!

“גם יעקב וגם אני מאד התחברנו להדפס במהלך הלימודים. יעקב עשה קורס הדפס המון פעמים, אני עשיתי שניים שלושה קורסים והמשכתי גם בבית, הרסתי ככה הרבה דירות. יש לי נסיון נרחב בלהפוך חדר שירותים לחדר חושך. כשהגענו לתל אביב (יעקב למד בוויצו חיפה) חיפשנו מקום להדפיס וגילינו שאין. ככה זה קרה.

“המקום הוא מין מעבדה שמעצבי טקטסיל ומעצבי אופנה שמתחייבים להפקה תעשייתית של פריטים בלי לדעת מראש מה ייצא, בלי לבדוק צבעוניות קומפויזציה סוג הבד, יכולים לבוא אליו. יש להם נסיון והם יכולים לדמיין את זה אבל אפילו ברמת בחירת צבע אנחנו נותנים פתרון טוב יותר. זה מקום שאתה יכול לבוא ולבדוק בקטנה את הרצונות שלך, בודק דברים שלא יכולת לקבל עליהם פידבק מהמחשב, ובסוף יש לך דוגמה מוכנה לשלוח לסין ולהגיד שזה מה שאני רוצה”.

    

“המגע עם החומר כל כך חשוב שאי אפשר להפריז בזה בכלל. לי מאד קשה עם העידן הדיגיטלי, לא הצלחתי למצוא את המקום שלי בעולם הזה. כמאייר, אם אני לא יכול לייצר את האיור ידנית אני פשוט לא מאייר אותו, אני אמצא פתרון אחר. סביבה שאין לה גבולות היא הדבר הכי מגביל שיש. זה פוגם בתהליך היצירתי כשאתה יכול לייצר הכל, כשאתה לא צריך למצוא פתרון לכלום כמעט.

“זה פשוט לא נכון לכולם. אני לא בן אדם דיגיטלי, גם לא מצאתי את הכלי שייתן לי את התחושה הנכונה, את מערכת היחסים שקיימת בינך לבין הנייר. כל האור שנזרק אליך מהמסכים זה הפוך מאיור. בדרך כלל כשחובים על מישהו עובד זה לא על מחשב. אם אתה מדמיין מאייר אתה לא תראה וואקום ומחשב, אתה תראה מישהו רוכן על ניר ושולחן”.

“את כל הענין של דפוס אפשר לתרגם לפוטנציאל כלכלי. זה לא הדפס דיגיטלי שאני רוצה להאמין שיש אליו פחות הערכה מהדפס אמנותי מסורתי. אם אתה עושה איור יש לך עותקים מוגבלים שלו ואתה יכול למכור ולהפיק את המירב מהעבודה שלך. אין לזה שוק, זה הכל באוויר, אבל עקרונית עם חו”ל זה יותר קל, שם יש מסורת יותר ארוכה ומושרשת. לא תמצא עיר באירופה שאין בה סדנת הדפס בפורמט כזה או אחר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לחנך וליצור שוק או במה למעצבים העצמאיים, הפרילנסרים, המאיריים, ליצור משהו שלא קיים בארץ. עדין לא כולם לא מבינים מה הבדל בין דפוס דיגיטלי לדפוס רשת. אני לא יודע אם אנחנו מצליחים אבל לפחות אנחנו מנסים לפחות”.

“מאז שפתחתנו את בעלי המלאכה האיור נדחק לשעות קצה, זה מאד קשה וצריך להתעקש. חיפשתי משהו שיכריח אותי ולמזלי הצטרפתי לאנטייטלד, זה מכריח אותי לעשות פעם בחודש איור וזה מנחם אותי למרות שזה לא תמיד מצליח. זמן הבישול שלי מאד ארוך. טומי לפיד אמר פעם על שולמית לפיד, הם היו בראיון מצולם במטבח, והוא אמר שכשהיא בוהה בקיר הלבן ומעשנת הוא יודע שהיא עובדת. מאד הזדהיתי עם האמירה הזו כי חסר לי זמן בהייה. זה חסר להרבה אנשים וזה חלק מאד גדול מהתהליך.

“ולא שיש לי את התהליך שתמיד עובד אבל גם בהקשר של בעלי מלאכה אני חושב שיש שם משהו מאד אחראי ונכון. אני תמיד חושב שצריך לעבוד מחוץ למחשב כי אם תדע איך צבע עובד תדע איך לדמות אותו אחר כך במחשב. ואם אתה עושה טעות מסוג הטעויות המשמחות אתה מבין דברים שלא קורים אחרת. אתה לא יכול למחוק את זה, אולי תנסה, תמשיך אחרת, יש בזה יותר אחריות. בעבודה דיגיטלית יותר קל להוסיף או למחוק. זה דורש ממך פחות מאמץ”.

“אני נורא לא מסחרי לא מבחינת סגנון ולא באופי. דדליין זה דבר מאד מכביד ובארץ נראה לי שלוחות הזמנים מאד קצרים בשביל שהאיור יוכל למצות את עצמו. עם הזמן גיליתי שלא חשוב לי לאייר בשביל לראות את זה מודפס באיזשהו מקום וזהו. אני מאייר עכשיו ספר לשירי ילדים של חבר וזה פרויקט בלי לחץ.  שינינו כל כך הרבה דברים וזה עבר כל כך הרבה תהפוכות. אם הייתי מוציא אותו בשלושה חודשים הוא היה יוצא סבבה אבל לא כמו מה שייצא בסוף. העבודה עם הכותב חשובה לי יותר מהסרט הרץ של האיורים. מי שיודע לעשות קריקטורה ויוצא לו נורא בקלות זה תמיד משהו שאני נורא מקנא בו. זה מדהים בעיני”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.