כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל

איור עכשיו. מפגש 59: שחף (מאשה) מנאפוב

ושוב מנפלאות העידן הדיגיטלי שלא מפסיק להפתיע: לא מזמן קיבלה המאיירת שחף (מאשה) מנאפוב הצעת עבודה לא שגרתית – לאייר פרויקט בנושא רגשות אשמה של נוצרים בעבור רוברט וולטר, כומר (!) מארצות הברית. ״הוא פנה אלי ובהתחלה התעלמתי ממנו, אבל אחרי שעבר קצת זמן עניתי לו והתחלנו לעבוד. במייל השני הוא שאל אם יש לי בעיה עם ישו. עניתי שלא, ושבכל מקרה אני מקווה שלא נכניס אלמנטים דתיים כי זה לא מתאים.

״הוא סיפר שהוא רוצה להוציא ספר ושהוא מעביר סדרת הרצאות לפני קהל, נודד ממקום למקום, ממש כמו מטיף, והוא פשוט רצה איורים שילוו את מה שיש לו להגיד. איכשהו הסגנון שלי נתפס כמתאים לנושאי שכול ואובדן. אם צריך משהו שקשור לשואה, הרס, מלחמה, מוות, אובדן, התאבדויות – תמיד פונים אלי, אין לי מושג למה. בגלל זה הכנסתי לאחרונה יותר עבודות צבעוניות לתיק העבודות שלי״.

smanapov1

מנאפוב, בת 31, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2008). השנה יצא לאור ספר הילדים שאיירה, ״הנעליים הישנות של אדון מינאסה״ מאת רונית חכם. הספר יצא לאור בספריית פיג'מות, הוצאת אגם, וזכה במקום הרביעי בתחרות איור לספרי ילדים בדרום קוריאה. מאז שסיימה ללמוד היא איירה לפרינט בארץ ובחו"ל, עיצבה ללקוחות פרטיים ופתחה חנות מקוונת של מוצרי נייר מעוצבים ומאויירים. בין המקומות שעבדה בהם: טיים אאוט תל אביב, עיתון הארץ ועוד.

את העבודה על ספר הילדים קיבלה לאחר שאיור שלה לכתבה על נפט פורסם בדה מרקר. כיום יש לה סוכנות בגרמניה ובארצות הברית. ״הרבה יותר נעים לעבוד עם חו"ל ולהתנהל מולם. בארץ חושבים שיחס אישי זה כאילו לדבר דוגרי או שזה בסדר להתקשר בתשע בערב, אבל לא, יש דברים שהשתיקה יפה להם. בחו"ל יחס אישי זה לשלוח את המגזין שהתפרסם אחרי שעבדת על איור שהופיע בו ולשלוח שוקולד בכריסמס״.

כל הזמן אומרים שבארץ יש היום ריבוי סגנונות אבל אז אתה רואה מאיירים מאירן, יפן או איטליה, והסגנונות שלהם ממש שונים. במקביל יש חזרה על אותם דימויים. כאילו פיצחנו את הנוסחה ואנחנו לפעמים עובדים עם מניפולציה מסוימת. הבנו שתמונה של יער תמיד תיראה טוב, יש משהו במבנה של העצים שפשוט עובד. גם אנשים שרוכבים על חיות זה תמיד מגניב, אני כל הזמן רואה שילובים כאלו באיור. זה נהיה מין אימג'בנק גלובלי

smanapov3

״יש כל הזמן תחושה שמשהו קורה באיור: פרויקטים, תערוכות, בארץ, בחו"ל, שיתופי פעולה, בלוגים, ששולחים מייל ומבקשים ׳אני רוצה לכתוב עליך, תשלחי עבודות׳. יש תחושה של עשייה אבל אין לזה כמעט הבט כלכלי. בסופו של דבר זו קצת אשלייה, שקורה משהו. כל הזמן מדברים על פוטנציאל אבל לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש. אני כל הזמן עסוקה במשהו אבל לא בלעשות כסף. אולי בתור השקעה עתידית ייצא מזה משהו״.

smanapov4

״עד שהתחלתי לאייר ל׳הארץ׳ לא היה לי זמן לגבש סגנון כי הייתי עושה דברים ידניים שלקחו הרבה זמן. אבל אז היה שער לגלריה, ועוד איור, ועוד אחד, וזה חייב להיות במחשב, צבעוני ומהר. תוך כדי גיבשתי סגנון עבודה שמאפשר לי לאייר באופן מיידי, גם אם אני נוטה למצות סגנון די מהר וכל הזמן מנסה למצוא משהו חדש. בכל מקרה אני תמיד משתמשת בטקטסטורות ידניות שסרקתי, אני אוהבת כשמרגישים את החומריות. גם בעידן הדיגיטלי יש מקום לחומריות ולדברים שטוחים, לא חייבים להשתמש בהצללות ובגרדיינטים.

״אני יודעת שהפרינט ייעלם אבל אני מקווה שהחומריות שלו תישאר. אני מאמינה שכל עוד אנחנו חיים בעולם של חפצים אנחנו תמיד נימשך לחומרים, למשהו שאפשר להחזיק, למשהו שאפשר לדמיין את המרקם שלו. לפעמים כשאני מסתכלת על איורים אין לי מושג מאיזה בד הבגד עשוי או איזה עץ מופיע באיור, מה החומריות שלו, וזה חסר לי״.

smanapov6

״לעידן הדיגיטלי אין גבול. יש כל כך הרבה פלטפורמות ומדיות ובשלב מסוים אתה צריך להחליט כמה זמן אתה מקדיש לזה. אני מתייחסת לזה כאל שיווק: צריך לשאול כמה זמן אתה מקדיש לשיווק, כמה ליצירה אישית שלך, כמה לעבודה שמספקת פרנסה. אני בן אדם פרטי ועדין לא פיצחתי את הגבול של כמה אני רוצה להיות שם בחוץ, מה הפלטפורמות שמתאימות לי ואיך להשתמש בהן נכון כדי שזה ישרת אותי. בנוסף, מעבר לעובדה שקיימת גישה לכל מידע רלוונטי וכו', גם ערוצי התקשורת בין הקולגות מאוד פתוחים. עכשיו אני יכולה להתייעץ ולהעזר בהמון אנשים מהתחום מבלי לפגוש אותם או להכיר אותם אישית״.

smanapov9

״כל הזמן אומרים שבארץ יש היום ריבוי סגנונות וגם אני חשבתי ככה אבל אז התחלתי לראות סגנונות של מאיירים באירן, ביפן או באיטליה, ואני חושבת שהסגנונות שלהם ממש שונים. במקביל יש חזרה על אותם דימויים. כאילו פיצחנו את הנוסחה ואנחנו לפעמים עובדים עם מניפולציה מסוימת. הבנו שתמונה של יער תמיד תיראה טוב, יש משהו במבנה של העצים שפשוט עובד. גם אנשים שרוכבים על חיות זה תמיד מגניב, אני כל הזמן רואה שילובים כאלו באיור. זה נהיה מין אימג'בנק גלובלי. אני לא יודעת אם בגלל שאנחנו חשופים לזה אנחנו יודעים שזה עובד או להפך, כולם רואים את הכל ובגלל זה כולם מייצרים את אותם דימויים. בכל מקרה זה נורא חבל בעיני: תמיד דובי שמחבק ילד, או ילדה שמחבקת חיה, זה תמיד חמוד.

״ייתכן שבתקופה שהכל זמין, מוצף ורווי, קיימת חזרה לא רק בשפה של האיור, אלה גם של רעיונות ושל דימויים. מין שפת בבל/ H&M שמטשטשת את הגבולות היצירתיות והגיאוגרפיה. עכשיו קשה יותר להגדיר לעצמך קול ייחודי שהוא רק שלך וכאדם שמאוד רגיש למקוריות וחד פעמיות גם אני סובלת מזה. עם זאת, מאיירים שבאמת טובים (וגם סוג של נאמנים לעצמם) באמת מצליחים לבלוט״.

 smanapov8

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

smanapov5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אלה

    מצויינת! אני חושבת ששחף הצביעה על כמה נקודות מאד חשובות ולא פשוטות בכל מה שקשור לעבודה של מאיירים היום ב/מול חו"ל בצורה כנה ואמיתית. (אני מאד מתחברת למטפורת האימג'בנק..) תודה!

    1. yuval saar

      מסכים לגמרי. אכן לא פשוט (ואכן מצויינת)

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden