איור עכשיו. מפגש 65: גלעד סופר

בניגוד למאיירים רבים, גלעד סופר הגיע לתחום בגיל מאוחר יחסית. גם הוא תמיד צייר, אבל עד גיל 31 הוא נע בין כל מיני מקצועות. יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה, הוא בילה שבוע בתואר השני בתחום, הייתה לו תקופה בלימודי רפואה, וגם במחלקה לאדריכלות בבצלאל, עד שהוא גילה שהוא נמשך יותר ויותר למחלקה לתקשורת חזותית.

באותה תקופה החל סופר לעבוד במרכז הארצי לבחינות והערכה בצוות הכתיבה והפיתוח (הוא עובד שם גם כיום), שם הכיר את הסופר דרור בורשטיין, שהבחין מיד בכשרון שלו. השניים החליטו לשתף פעולה וסופר אייר סיפור קצר שבורשטיין כתב. בסופו של דבר הספר לא יצא לאור, אבל הוצאת עם עובד זיהתה את הפוטנציאל וכך התחיל שיתוף הפעולה שנמשך עד היום.

מאז שסיים את הלימודים ב-2003, עיצב סופר ספרים ועטיפות, ואייר כ-11 ספרי ילדים, מתוכם שלושה ספרים של יונתן יבין, ושלושה מאת דוד גרוסמן: ״החברה הסודית של רחלי״, ״מי רוצה שק-קמח״, ו״יונתן בלש ממש״, כולם בהוצאת עם עובד. לפני עשרה חודשים יצא לאור הספר הראשון שהוא לא רק אייר אלא גם כתב, ״החופשה״, וכיום הוא עובד על ספר ילדים נוסף שהוא כותב ומאייר, שעתיד להתפרסם בשנה הבאה.

״הגילוי של פורמט ספרי הילדים היה מאד משמעותי בעבורי. לא היו לי ילדים באותה תקופה, אבל כבר אז היה משהו בפורמט, ביכולת ליצור עולם שמצד אחד הוא רחב וגדול מספיק לייצר לוגיקה פנימית יחודית, ומצד שני יש בו אפשרות לשבור אותה. אתה בורא עולם, במסגרת שאתה יכול לנשום בה והיא לא מתישה, כי היא מוגבלת בזמן. החוויה הייתה נורא חזקה. מהר מאד הבנתי שאני פחות נהנה מעיצוב לעומת איור ספרי ילדים.

״עד שגם התחלתי לכתוב לא ידעתי עד כמה חווית הכתיבה מתגמלת ושונה לעומת איור טקסט נתון. יש באיור ספר שלא אתה כתבת דיסוננס חזק: אתה לכאורה כל יכול, בורא יש מאין, אבל זה בתוך גזרה מאד מצומצמת של התרחשויות שהסופר הכתיב. פתאום הכל מאד פתוח, הדף באמת לבן״.

״הבחירה באיור הפכה בשנים האחרונות להרבה יותר לגיטימית. אם פעם אנשים עם יד טובה היו הולכים אחרי הלימודים לעבוד בעיצוב או בפרסום, זה יותר לגיטמי היום לעבוד באיור, גם בזכות האפשרות לעבוד לא רק בארץ. מבחינה סגנונית יש חשיפה הרבה יותר גדולה לדברים שקורים בחו״ל, לתערוכות, לבולוניה. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי בעם עובד: היה על השולח שנתונים מבולוניה. פתחתי אותם, לא היה לי מושג מה זה הדבר הזה, לא ראיתי לפני כן משהו דומה. במהלך הלימודים כמעט לא הייתה חשיפה לדברים האלו. היום זה קיים בלחיצת כפתור, זה הדבר המשמעותי ביותר שהשתנה.

״ועדין, אני חושב שלהשפעה המקומית יש יותר השפעה מחו״ל על התחום, קודם כל למורים. לאו דוקא בהנחיה של תעשו קו כזה או אחר, אלא ביצרת אווירה כיתתית או בית ספרית. כשאתה מסתכל על מקומות יותר סגורים, כמו אירן או יפן, אתה רואה סגנון אחר לגמרי. גם במנעד רחב שקיים היום לא תטעה בין האיור היפני או האירני לבין מה שעושים בישראל״.

״סיימתי את הלימודים בנקודה שבה המחשב הפך להיות מוקד השפעה מרכזי. אני זוכר איך לפני שעבדתי על הספר הראשון שלחתי תיק עבודות בדואר, זה כבר נותן מושג על התקופה. קיבלתי טקסט ואני זוכר שהסתגרתי בבית במשך יומיים, לא היה אינטרנט. הייתי צריך למצוא רפרנסים של חתולים אז השגתי ממישהו ספר על חתולים וניסיתי ממה שיש לי בסך ההתנסויות והזכרונות שלי עם חתולים לייצר את החתול המתאים. בסוף הגעתי לעורכת עם שני גליונות להראות לה. לא לשלוח משהו במייל, אלא משהו פיזי, בעולם האמיתי.

״כיום הנוכחות של המחשב בעבודה שלי היא די מאחורי הקלעים. אני מאד מתחבר בקו לעפרונות, לניר, למשהו שאפשר למשש, לחומריות. מאחורי הקלעים המחשב נמצא כמעט בכל מישור של עבודה, החל בחיפוש רפרנס, דרך תקשורת יומימוית מידית, היכולת לתקשר עם הרבה אנשים בו זמנית ולקבל פידבק וביקורת. זה לא משהו טוב או רע יותר, אין לזה משמעות ערכית, אבל יש בכל זאת משהו שהולך לאיבוד בעבודה הזו שהוא משמעות וזו האפשרות לטעות״.

״כשאתה מתחיל לעבוד יש המון דרכים לבחור בהן, קצת כמו עץ שהענפים שלו מסתעפים. מרווח הטעות שלך תלוי בטכניקה, אם זה אקריליק אתה יכול לעשות שכבה על שכבה, אם זה עפרון אתה יכול למחוק. במחשב אתה יכול ללכת על הכל במקביל, והתוצאה היא איורים נורא ׳נכונים׳, הכי טובים שאתה יכול, אבל זה נורא סטרילי. גם בכל מה שקשור לרפרנס, מה שהולך לאיבוד פעמים רבות זה הפרשנות האישית שלך. נורא קל להתעצל, וגם אני חוטא בזה לא פעם. אני מנסה לשמור את חוסר התלות הזה אבל זה כמעט בלתי אפשרי״.

 

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.