כל מה שחשוב ויפה

איינדהובן 2013: עיצוב בלבד מעולם לא היה החלום שלי

"תנו לנו לעצב ותעזבו אותנו בשקט" היא אחת השאיפות הגלויות של מעצבים רבים, שלא מבינים ולא מתעניינים בצד הכלכלי של המקצוע, וסבורים שתפקידם בתהליך שייך לצד היצירתי בלבד. נדיר למצוא מעצבים שלא רק בקיאים בכל ההיבטים של התחום אלא גם מצהירים שהם אוהבים את הצדדים האלו. לכן, היה מרענן לשמוע את דבריו של המעצב ההולנדי פיט היין אייק, בשבוע העיצוב של הולנד שהתקיים באיינדהובן באוקטובר האחרון.

״אני אוהב לעשות הכל, לא רק לעצב״, הוא אומר. ״אני אוהב את החלק הכלכלי, את המעצבים, את התהליך. אני אוהב להבין את החומר, להבין איך למכור, איך לתקשר. אני לא מבין מעצבים שלא מתעניינים בצד הכלכלי של המקצוע. כלומר, אני מבין, אבל לא באמת. אתה צריך לחשוב על כל הצדדים, מהרעיון עד הצרכן, אחרת לא תצליח לעשות משהו שיימכר. אתה כמובן יכול לתת למישהו אחר לייצר אבל אני אוהב גם את זה. עיצוב בלבד מעולם לא היה החלום שלי".

DSC01570

כך נפתח הראיון שלי עם היין אייק שהתפרסם בגלריה ביום שישי האחרון. אני זוכר כמה הופתעתי כשהגעתי לסטודיו שלו – או ליתר דיוק למפעל – בשנה שעברה, בפעם הראשונה שביקרתי בשבוע העיצוב של איינדהובן. שם גיליתי כמה היין אייק שונה מרוב המעצבים שפועלים בעולם. בדרך כלל מעצבים, בוודאי בסדר הגודל שלו, עובדים בכל פעם בשביל חברה אחרת. הוא, לעומת זאת, פועל בצורה שונה. לפני שלוש שנים הוא קנה מפעל קרמיקה ישן של פיליפס שנסגר, ששטחו כעשרת אלפים מ"ר, ומעסיק כ-90 עובדים. הסדנאות – עץ, פלדה, ריפוד, הרכבה קרמיקה ועוד – הן הלב הפועם של המפעל. הן מוקפות במשרדים, באולם התצוגה, בחנות, בגלריה, במסעדה, בשטחי האחסון ואריזה ועוד. משם המוצרים שלו משווקים ברחבי העולם.

לפני שהגעתי לשם, הייתי בטוח שהוא עוד מעצב הולנדי שעושה דברים יפים בסדרות לא גדולות. רק אחר כך הבנתי כמה טעיתי. בניגוד לבוגרים אחרים של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הוא החליט להישאר בעיר, שאותה הוא מכנה כעמק הסיליקון היצירתי של העולם. כשהוא מנסה להסביר מה עובד בעיר הזו, הוא גם מבהיר למה אי אפשר להעתיק את המודל הזה למקומות אחרים בעולם.

 

 

״מה שטוב באיינדהובן זה האווירה והתנאים שמאפשרים לכל אחד לגדול ולעשות את מה שהוא רוצה. האווירה יוצרת את האפשרויות, לא המוצר. כשפיליפס עזבו הם השאירו המון חללים ריקים אבל גם ספקים, מהנדסים, טכנולוגיה, אקדמיה לעיצוב, וממשלה שלא ידעה מה לעשות כי פיליפס היתה הממשל. היה להם יותר מדי כוח. כולם הרגישו קצת אבודים כשזה קרה אבל השילוב של חלל, ידע, טכנולוגיה ויצירתיות היא בדיוק מה שצריך לפרוח.

״העזיבה של פיליפס זה דבר הכי טוב שקרה לעיר״, הוא אמר במפתיע, ״וזה משהו שאי אפשר להעתיק את המודל שלו למקומות אחרים. זה לא יעבוד אם תרצה לשכפל את זה, אבל אם כבר אתה כאן אתה צריך לנצור את זה. כשאתה לא צריך לשלם הרבה על חלל זה טוב כי אתה משקיע את הכסף במקום אחר. כשיש הרבה הנדסאים שרוצים לשתף פעולה זה מקדם את התחום״.

DSC01562

הדברים שאומר היין איק מתקשרים לשאלות שאני שואל את עצמי לא פעם, כמי שפוגש לא מעט מעצבים במסגרת שלל עיסוקי: למה מעצבים פחות מתעניינים בצדדים הכלכליים של המקצוע? מה האחריות של בתי הספר והאקדמיות לעיצוב במצב הזה? איפה עובר הגבול בין בית ספר מקצועי לבין אקדמיה לעיצוב? האם אפשר בכלל ללמד כאלו דברים במהלך תואר ראשון לעיצוב? ועוד, ועוד. אין לי תשובות חד משמעיות לשאלות האלו, אבל אני חושב שכל אחד בתחום צריך לשאול את עצמו את השאלות האלו ולקוות שיש לו תשובה טובה.

והנה שוב, הכתבה במלואה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden