אני גדלתי בישראל, היא בגרמניה, היא לומדת צילום ואני תקשורת חזותית

לפני כחודשיים נענה אריאל וולק לבקשה בפייסבוק שפרסמה מכרה שלו, להשאלת תנור חימום לחורף בעבור טישה מטינג (Ticha Matting), סטודנטית לצילום מברלין, שלא היה לה אמצעי חימום בדירה. החורף הירושלמי והרשת החברתית יצרו את הקשר בין השניים, שהוביל בהמשך לשיתוף פעולה מקצועי: השניים זכו בתחרות שיזמו משרדי החוץ של גרמניה וישראל לעיצוב הלוגו לציון 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה בשנת 2015.

במסגרת התחרות התבקשו הסטודנטים לעצב לוגו שייצג את החיבור והקשר בין המדינות, תוך שימוש בצבעי הדגלים. לסמל שנבחר שתי משמעויות: מצד אחד, עניבת פרפר שמסמלת יחסים דיפלומטיים; מצד שני סמל האינסוף, המשקף את עתיד היחסים ומלוא הפוטנציאל שלהם. הציוות שנעשה בין סטודנטים ישראלים מבצלאל לבין סטודנטים גרמנים, בעיקר כאלו שנמצאים בארץ במסגרת תכנית חילופים בבצלאל, היה עצמאי, ורוב הצוותים הכירו לראשונה במהלך העבודה על הפרויקט.

וולק, בן 27, שנולד בקרית אונו ומתגורר כשלוש שנים בירושלים, הוא סטודנט שנה ד׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. החיבור שלו לתחרות נטוע בסיפור האוטוביוגרפי האישי שלו: הוא בן לאמא ישראלית ממוצא תימני ואבא גרמני-יהודי. ״אבי, ורנר וולק, נולד ב-1927 (בן 86 היום) בגרמניה, לאם יהודיה ואב נוצרי״, הוא מספר. ״הוא עבר את תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה בגרמניה כ”מישלינג” (מי שאחד מהוריו הוא לא ארי על פי תורת הגזע הנאצית). אמו חויבה לשאת את הטלאי הצהוב ומשפחתו התקיימה בדוחק ותחת דיכוי מתמיד. הם לא נשלחו למחנות ההשמדה ואבי מספר שהם ניצלו ממש ברגע האחרון כשנסתיימה המלחמה״.

עקב טעות ברישומים גוייס אביו לוורמאכט כשהיה בן 17 ונפל בשבי הבריטי, שם כמעט קיפח את חייו. אחרי המלחמה הוא בנה את חייו לאט לאט, למד באוניברסיטה במזרח גרמניה, לאחר מכן ברח מהשלטון הקומוניסטי ופיתח קריירה ארוכה במערב ברלין כבמאי סרטים ופרסומות מצליח. הוא פגש את אימו של וולק במסגרת צילומי סרט שעשה בארץ, ולאחר נישואיהם אמו עברה לגור יחד אתו בברלין. כיום אימו ושתי אחיותיו של וולק מתגוררות בארץ, ואביו גר בברלין עד היום.

את תהליך העיצוב התחילו השניים בסיעור מוחות בדירה של טישה בירושלים, בשיתוף עם עוד כמה סטודנטים לעיצוב מגרמניה שהיו בדירה באותו זמן. ״זרקנו רעיונות לאוויר והתחלנו בחיפוש דימויים לפי מילות מפתח. מנקודה זו המשכנו טישה ואני לעבוד על מספר גרסאות ופיתחנו רעיונות נוספים כל הזמן. בסופו של דבר החלטנו על הלוגו שייצג באופן הטוב ביותר את הרעיון והמסר שרצינו להעביר״.

מה היה לכם חשוב להעביר?

״היה לנו חשוב שהלוגו ייצג את החיבור, את השילוב ואת הקשר בין המדינות, ואת הבטחת המשך קיום הקשר הזה גם בעתיד, לאור ההיסטוריה הכואבת. בנוסף, רצינו לייצר גם תחושת רשמיות וחגיגיות מסוימת בשל אופי האירוע וציון יובל השנים.

״בסופו של דבר הגענו למסקנה שסמל האינסוף בשילוב דגלי המדינות ישרת בצורה הטובה ביותר את המטרה. החלטנו לסגנן את הצורה באופן שיזכיר עניבת פרפר שמייצרת תחושת חגיגיות וגם מבטאת רשמיות. בנוסף, הדינמיקה של תנועה דמיונית על הצורה (שהיא אינסופית בעצם) מדמה דיאלוג ותקשורת חוזרת בין שני צדדים שווים.

״לכיתוב בחרנו בפונט רץ של עודד עזר – אחד הפונטים הסריפיים העבריים האיכותיים הבודדים שנוצרו בעשרות השנים האחרונות, והוא מייצג בעינינו עכשוויות וחדשנות, הנשענות על מסורת והיסטוריה ארוכה – מה שהתחבר, יחד עם מראהו החגיגי, למסר שהלוגו מעביר״.

מה אתה יכול לספר על העבודה עם סטודנטית מגרמניה, מה היו נקודות דמיון ומה היה שונה?

״טישה ואני באים משדות פעולה שונים בשני מובנים – תרבותיים ומקצועיים – אני גדלתי בישראל, היא בגרמניה, היא לומדת צילום ואני תקשורת חזותית. עובדה זו תרמה רבות למהלך העבודה ולתהליכי החשיבה: הצלחנו למזג שתי צורות חשיבה שונות והשלמנו אחד את השני במובן הזה. החיבור בינינו עבד מהרגע הראשון ואין ספק שהוא בא לידי ביטוי גם בלוגו עצמו – שהעבודה המשותפת עליו יצרה בפועל בדיוק את מה שהוא מייצג.

״בנוסף, במהלך העבודה גלשנו הרבה פעמים לשיחות מעמיקות בנושאים פוליטיים בוערים. טישה שביקרה בערים בגדה סיפרה לי על חוויותיה משם ואני סיפרתי לה על חוויית החיים בישראל. סיפרתי לה גם על אבי וסיפור החיים שלו ושעות העבודה הרבות שלנו הפכו לא פעם לשיחות ארוכות בנושאים אחרים. היוזמה המבורכת הזו של משרדי החוץ תרמה לשנינו המון בהרבה מובנים, ואין ספק שהזכייה בתחרות והתהודה התקשורתית נתנו טעם אפילו עוד יותר טוב לכל החוויה המיוחדת הזאת.

״בנימה אישית, כבן לאם ישראלית ואב גרמני-יהודי שעבר את מלחמת העולם השנייה, למשימה זו הייתה חשיבות גדולה בעבורי והיא הכילה משמעויות רבות – לאומיות, אישיות ומקצועיות. הלוגו מבטא בשבילי לא רק אירוע רשמי ולאומי אלא גם סיפור משפחתי ואישי. רק לשמוע את התגובה של אבא שלי שהתרגש עד דמעות כשסיפרתי לו בטלפון על הזכייה, היה שווה את הכל מבחינתי״.