כל מה שחשוב ויפה

איור עכשיו. מפגש 87: בתיה קולטון

אני רוצה להתחיל מהסוף: בעוד כמה חודשים יתפרסם ספר חדש שאיירה בתיה קולטון: ״המסע אל האי אולי״ מאת מרים ילן שטקליס, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. הנה כמה איורים בפרסום ראשון (התרגשות גדולה!):

ulay4

   ulay2

ulay1

ulay3

קולטון, בת 47, למדה עיצוב קרמי בבצלאל, משחק בניסן נתיב, אמנות במדרשה ואיור בוויטל, שם סיימה ב-1995. בין הספרים שאיירה: ״רוץ בן סוסי״ – שירי ביאליק לילדים, ״שרשרת זהב״ – שירי מופת לילדים, ״להתראות באנטארטיקה ו״מלכי מונרו מורדוך״ מאת נורית זרחי (האחרון מוצג בתערוכה ״משחקים במוזיאון העיצוב״ שנפתחה בחולון בחודש שעבר). בנוסף היא השתתפה ב״היה היתה צפרדע״, קומיקס לילדים שיצא לאור בהוצאת אקטוס, ופרסמה ספרי קומיקס למבוגרים בהוצאה.

כיום היא מכהנת כמרצה בכירה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ביחד עם איציק רנרט היא אצרה את התערוכה של מסלול האיור של המחלקה, ״מאייר מאייר מאייר״, שתוצג במסגרת שבוע האיור (ואם לא אמרתי את זה עד עכשיו אני מאד סקרן לראות את התוצאות).

batiak

 ״אני לא בן אדם רוחני, אין לי אמנות טפלות, לא מאמינה בעולם הבא, אבל יש משהו אחד שתמיד הטלתי ספק בקיומו: כשהולכים לישון, מה קורה עם הצעצועים? קראתי את המסע אל האי אולי כשהייתי קטנה ונורא שמחתי לקבל את הטקסט הזה. הקריאה בספר עם ילדים ולילדים היא קריאה מסוג אחד, ויש את הקריאה בתור מאייר: זה המשא ומתן מה אתה הולך לאייר. ולא משנה כמה פעמים קראתי את הסיפור, רק כמאיירת הבנתי שחצי מהסיפור מתרחש בלילה. אתה צריך לצייר ופתאום אתה מבין שחצי מהסיפור קורה בלילה.

״לצייר לילה זה אתגר מאד גדול. לכל מאייר יש מגבלות שמכריחות אותך להמציא דברים. אז אני ממציאה; יש לי בעיה ואני פותרת. זה היה מסע מאד ארוך והיו בו לא מעט התנגשויות. אמנם יש יתרון לעבוד עם סופר שכבר מת, אין לך דיאלוג איתו, הוא לא יכול להעיר או להאיר, אבל החיסרון הוא שיש בסיפור המון דברים שהייתי מבקשת ׳את זה אל תכתבי, את זה אני אצייר׳, כמו שביקשתי למשל מנורית זרחי.

״ה׳בעיה׳ היא שמרים ילן שטקליס כותבת כאילו היא מציירת. הפתרון הוא להתעלם מהטקסט, אני לא רוצה שהוא יגביל אותי. אבל אז אני קוראת, ויש המון פרטים, והבנתי שאני כל כך מוגבלת. היה לי קשה, זה היה מסע מאד ארוך, ומתי ממש התחלתי ליהנות? ברגע שהשמש הגיעה, יצאתי מהחושך. מאז הציורים שלי הרבה יותר טובים… הגעתי לאי אולי, למה שבאמת רציתי לצייר״.

meayer2

״לקראת התערוכה ׳מאייר מאייר מאייר׳ כל מרצה במסלול איור בחר בוגר שהוא רוצה לעבוד איתו ויצר איתו קשר. הבריף היה מאד פתוח ומאד חופשי. ביחד הם דיברו על איזו עבודה משותפת הם רוצים ליצור לכבוד התערוכה. יש תמיד את הדבר הזה של מורה-תלמיד ופתאום משהו משתחרר, הוא נהיה קולגה שלך, יש בזה משהו נורא יפה. זה כבר לא ׳אני אגיד לו מה לעשות׳. אתה מלמד אנשים שיהיו הקולגות שלך ובתערוכה הזו זה בא לידי ביטוי. אנחנו מציגים ביחד ונהנים מזה. זו לא הפגנת כוח, זה יפה בעיני.

״אני בחרתי בדן אלון. הוא למד איור אבל הוא המשיך בלימודי אמנות, המקום שלו לא מאד ברור, ובמובן מסוים הוא עשה מסלול הפוך לשלי. עד היום אני מרגישה קצת אאוטסיידרית באיזשהו מקום; אין מה לעשות, אני תמיד ארגיש ככה. האאוטסיידריות הזו הייתה מילת המפתח שלנו וכל אחד עשה על זה עבודה. אני איירתי עשר עבודות שחור לבן שמתעסקות בילדים אאוטסיידרים״.

meayer1

״למדתי הרבה דברים לפני שנהייתי מאיירת, הייתי הרבה יותר קרובה קודם לכן לעולם האמנות הפלסטית וזה מה שרציתי ללמוד, אבל לא יכולתי להתנתק מזה שאני אוהבת טקסט, נרטיב, רוצה לספר סיפור. הדבר שהכי נהניתי ממנו היה לחבר את הציורים שלי לטקסטים. רק אז הבנתי שיש כזה דבר איור. כשאתה סטודנט יש את העניין שאתה רוצה להיות נורא קיצוני, גרוטסקי, מנסה למצוא את הקול שלך, להיות יחודי. לקח לי הרבה הזמן עד שהבנתי שאני נמצאת בתקשורת חזותית, לא אמנות. ואז, לאט לאט הקומיקסים שלי שהתחילו מאד משונים נהיו קומוניקטיבים.

״ועדין, גם היום כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה ׳מאיירת׳, אנשים לא באמת מבינים למה הכוונה. לא מזמן אמרתי למישהו מחוג השחמט שאני משתתפת בו שאני מאיירת, והרגשתי כאילו עניתי לו שאני ליצן רפואי או משהו כזה. כששאלתי אותו מה זה מאיירת, הוא ענה ׳מציירת כאלו קריקטורות, נכון?׳. יש לאיור דימוי של ועדת קישוט אבל בשבילי זה החיים שלי, זה איך שאני מסתכלת על העולם, על אנשים, על התרבות. זה לא הקישוט שכולם מתכוונים אליו".

calcalist

״כשהייתי סטודנטית בוויטל הגיעו המחשבים. הייתי חלק מקבוצה של מאיירים מחוננים אבל אף אחד חוץ ממני לא עשה עם זה כלום. אני אמרתי ׳וואו, איזה קסם, מצאתי את עצמי׳. התחלתי לצייר עם העכבר, זה כל מה שעניין אותי, הייתי הראשונה, אני לגמרי לוקחת לעצמי את הקרדיט הזה. אף אחד לא הבין מה זה הדבר הזה. אני המצאתי לי כל מיני חוקים, איך צריך לצייר במחשב, מה זה ציור במחשב. רציתי שהמחשב לא יעוור אותי לגמרי: יש בו הרבה פיתויים, קצת כמו גן עדן.

״רק מאוחר יותר כולם נכנסו לזה. בהתחלה טענו שהמחשב קר ומנוכר, פחדו ממנו. אני לעומת זאת ממש הרגשתי כאילו אני בארץ הקסמים. ועדין, יש לי מאבק מאד גדול – מין צער, אפשר לומר – כי אני יודעת באיזשהו מקום שלמאייר יש את הקו שלו, שגם לי יש מחוץ למחשב, ולא הרבה מכירים. בשבילי אלו דילמות נורא גדולות, המאבק והקונפליקט של מחוץ למחשב ובמחשב. בגלל הקונפליקט עם החיים מחוץ למחשב, אין דבר שאני יותר מעריכה מקו של בן אדם, מאנשים שהקו שלהם הוא וואוו״.

batiak

״בסופו של דבר אני שלמה עם מה שאני עושה, הגעתי לתוצאות שלא היתי מגיעה אליהן בלי המחשב. המציאות, הרפרנס, הם מקומות מאד חשובים בעבודה שלי, בחיפוש במאגרים האינסופיים של הרפרנס. ככלל בעבודה כמאיירת הכי קשה לי לחבר את הרפרנס, והכי קל לי לצייר.

״אני מודעת לכך שכל טכניקה מכתיבה סוג מסויים של אסתטיקה, וברור שבמחשב יש דברים שהולכים לאיבוד ויש דברים שמקבלים מציאות חדשה. גם במחשב אנחנו משחזרים את מה שיש בחוץ ויוצרים משהו חדש. אבל אני חושבת שמה שנמדד הוא מבחן התוצאה. יש את העניין הזה של לנחש את הטכניקה, כביכול אתה מרגיש שנפתר לך משהו אם אתה יודע איך זה נעשה, זה אולי עוזר לך להגיד לעצמך שאולי גם אתה יכול לעשות את זה, אבל כשאתה רואה משהו טוב – כבר לא משנה איך הוא נעשה״.

comixb

״כמרצה תמיד יש לי את הדילמה אם להגיד לסטודנטים ׳את התרגיל הזה אל תעשו במחשב׳. מצד אחד אתה חייב לחיות מחוץ למחשב ולנסות להגיע לדברים, להבין מה אתה רוצה שיקרה. מצד שני אני כל הזמן אומרת לעצמי שאין מה לעשות, אי אפשר להתעלם מכך שכל אחד גדל בתקופה אחרת לדברים אחרים, ויכול להיות שיש אנשים שמגיל צעיר ככה הם עובדים.

״בשנה א׳ אני חושבת שחייבים לנסות להבין מה היד מסוגלת לעשות. מחוץ למחשב המניפולציות יורדות, זה מקום אחר. גם אם תמצא את עצמך בסוף במחשב, חשוב להתנסות. זה לא שאני הולכת עם ראש בקיר: איפה שאני רואה סטודנטים ששם הכי טוב להם, מהר מאד אני מזהה את זה ואומרת אוקי, תעשו את זה.

״בסופו של דבר אין מה לעשות, יש לנו את הגיבנת של המחשב, כאילו אנחנו חוטאים. יש איזה חטא קדמון… הרבה פעמים זה כאילו המחשב עשה חלק מהעבודה, למרות שהוא קר ומנוכר, כל הקלישאות האלו. כאילו מחוץ למחשב הכל חם וחושי…״.

dreamb

"אחרי שעשיתי הרבה זמן קומיקס, אני מרגישה שהאהבה הכי גדולה שלי זה ספרי ילדים. בשבילי כל טקסט הוא כמו משחק קווסט ארוך שאני יוצאת אליו. הרבה אנשים אומרים שכדי לעשות את זה טוב אתה צריך להתחבר לילד שבך. אין לי את הדבר הזה. יש לי קשר מצוין עם ילדים, אני אוהבת ילדים, מתעניינת בהם. אני לא אוהבת רק את הילדים שלי, הם תמיד מתלוננים על זה…

״כשילדים אוהבים את מה שאתה עושה הם לא שופטים אותך בפורום המאיירים, יש להם הסתכלות אחרת שהיא נורא מרעננת. אני אוהבת את ההסתכלות של הקולגות שלי, ברור שבראש ובראשונה זה הדבר האמנותי שלי, ככה אני מבטאת את עצמי – אבל בשבילי הילדים הם הקהל; הם והקולגות. אני עושה מעט מאד ספרים. כל ספר לוקח לי המון המון זמן ואני מעריכה את ההוצאות שעובדות אותי ומעריכות את זה. אתה לא עושה את זה בשביל הכסף אלא כי אתה חייב, כי זה מה שאתה רוצה לעשות. ואם ככה, אז לפחות לעשות אותו כמו שצריך״.

hefetzlev

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מאיה

    מעולה.

  2. נאוה ליפשיץ

    מתמוגגת מהאיורים שלך שוב! בספר חפץ לב. בוראת עולמות ומבט ותבונת דק מן הדק. נפלאה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden