המאה ה-21 הבינה שהגיע הזמן לחקור, ובעיקר להמשיג, את התופעה המודרנית של ילדוּת

הי טלי

הי הי

מה שלומך?

יופי אחרי הרבה קומזיצים ומנגלים

וואלה. אני דווקא נשארתי בבית… היה מזג אוויר ממש מוזר. לא?

ממש. אפוקליפטי משהו

כן… ולעניינו: מה הסיפור של התערוכה החדשה? מה זה בדיוק אומר, השקת האוסף של אגף הנוער במוזיאון ישראל?

אז ככה: לא מדובר בתערוכה, מדובר באוסף ששוכב במחסנים כבר שנים רבות וסופסופ נפתח גם לקהל – קבוצות, חוגים, השתלמויות, אספנים, חוקרים, סטודנטים ועוד. האוסף התחיל ״להיאסף״ על ידי אילה גורדון, האוצרת הראשית והמייסדת של אגף הנוער. כבר בשנות ה-60 היא החלה להתעניין בעולם המשחקים, הצעצועים, הבובות. חלק מהאוסף היא רכשה בשיטוטיה בעולם, חלק ניתן במתנה, וחלק הוא חפצים שהושאלו לתערוכות אגף הנוער ונשארו ברשות האגף.

הרעיון הוא שאוסף כזה מרהיב חבל שיישאר רחוק מעין הציבור או מבעלי העניין ולכן במהלך השנתיים האחרונות שקדנו על ארגון, סידור, קטלוג, וכמובן חשיבה אוצרותית ועיצובית על האופן שבו הוא יהיה מוצג. ערב ההשקה ידון בכל מיני אספקטים עיוניים ואף משעשעים על אספנות

איך הוא יוצג באמת?

האוסף נמצא בחדר/אולם בקומה התחתונה של אגף הנוער. לידו נמצא חדר נוסף של אוסף הספרים הנדירים (שלוחה משמעותית של האוסף ושל ספריית האיור). חדרים אלו ישולבו מעתה בתכניות אגף הנוער: הדרכות לתלמידים, הדרכות לקבוצות מבוגרים, סיורים למשפחות, קייטנות וחוגים, השתלמויות וכו׳. משמעות ה״פתיחה לקהל״ היא רק בתיאום מראש כמובן.

איך בנוי האוסף?

האוסף מחולק לשש קטגוריות מרכזיות והוא אוסף לימודי שהעיקרון המאפיין אותו הוא חיי הילד בקרב משפחתו ובקרב החברה שהוא השתייך אליה. הקטגוריות הן: בובות; חיות; צעצועים ומשחקי הרכבה; מוזיקה; ישראליאנה (חיי המשפחה בישראל של שנות ה-40 ואילך); תרבויות רחוקות (חפצי טקסים ומנהגים שאליהן נחשף הילד בקרב הקהילה והחברה) ; גרפיקה (איורי מקור של אמנים, חפצי נייר כמו צליות, עפיפונים, “פרסים”, תוויות וכו’).

מאפיין חשוב נוסף של האוסף הוא היותו לקטני, אקלקטי. חלק גדול מפריטיו נאספו בדרך המקרה או באופן ספונטני, ולכן הוא מצטיין בערבוביה של עולמות תוכן: חפצי משחק עם חפצים שימושיים, צעצועים ״אמיתיים״ עם צעצועי נוי, חפצי ילדות עם משחקים למבוגרים, בובות שיצרו אמנים מצוינים עם בובות שיוצרו בפס ייצור, וכן עירוב של חפצים מתרבויות רחוקות וקרובות על מנהגיהן וטקסיהן. חלק נוסף של האוסף הוא אוסף ספרי הילדים הנדירים, המגולל את תולדות הספר המאויר הבינלאומי ובו כ-5,000 ספרי ילדים מאוירים בשש שפות שראו אור מאמצע המאה ה-10 ואילך.

אוסף הבובות גדול ומרשים- בתוכו יש בובות משחק, בובות עממיות שנוצרו בידי אומנים עממיים, בובות תיאטרון, וכן אוסף חשוב של בובותיה של האמנית אדית סמואל, מאוספי הבובות החשובים והיפים הן בשל איכותן האמנותית הן בשל מקומן החשוב בתולדות האמנות הישראלית. סמואל, שנולדה ופעלה כאמנית בגרמניה, עלתה לישראל ב-1910 ויצרה פסלים, בובות וציורים רבים שעיטרו ספרי ילדים. בובותיה, בעלות המבע הייחודי ותנוחות הגוף האישיות, הן פסלי אמן. מבען אישי והוא מבדיל אותן מבובות פולקלור אחרות ועושה אותן ליצירות אמנות. בובותיה של סמואל מייצגות את החברה הישראלית על שלל טיפוסיה, והמתנה הזו שניתנה לנו היתה מבחינתי הטריגר העיקרי לקחת את האוסף החבוי הזה ולעבוד ולהחיות אותו

וואלה. אז יש לי שאלה אחרת – מה אפשר ללמוד מהאוסף – על ילדוּת? על ילדוּת ישראלית?

למשל: ממשחקי קופסה נדירים מימים של לפני קום המדינה ואחריה תוכל למצוא קו משותף של ערכים ציוניים, צבאיים או למשל לקנות את הקרקע (משחקים כמו מונופול, ריכוז ודומיהם). באמצעות המשחקים הללו תוכל ללמוד על תהליכי סוציאליזציה של ילדים ונוער בראשית שנות המדינה.

או למשל משחקים שנוצרו בחברון (כנראה על ידי ילדים או הוריהם), עשויים חוט ברזל, מלמדים על היצר הראשוני של הרכבת כלי רכב והרצון להניע, להסיע, להזיז. כמובן שכל כלי הבית, המטבח, חדרי הכיתה משנות ישראל ״של פעם״ שמשקפים אורח חיים צנוע ואינסטרומנטלי

אני מניח שאת מכירה אוספים דומים ברחבי העולם. מה ההבדל בין האוסף של המוזיאון בהשוואה אליהם?

מכירה, אך לא מספיק. אוספים אחרים ממוקדי כותרת. באוסף הזה יש אקלקטיות עצומה כי חלקו נקנה בשווקים בעולם, חלקו ניתן מאמנים/אספנים וחלקו יוצר בכלל עבור תערוכות. האקלקטיות הזו היא פחות ממוקדת אבל הצד החזק שלה הוא העושר הוויזואלי והיצירתי שנשקף ממנה. מאד קל לחשוב על מושגי יסוד שקשורים לילדות (דמיון, סקרנות, תמימות, יצירתיות) ולראות במבט מהיר כיצד החפצים הללו נוצרו מתוכם מצד אחד ו/או מפתחים אותם מצד שני.

יש נקודה חשובה: האוסף הזה פשוט נאסף, הוא מעולם לא נחקר לעומק ולא כתבו עליו. זה בדיוק השלב הבא שאני מתחילה איתו עכשיו, לאחר שגמרנו את הסידור והארגון.

מה מנחה את המוזיאון היום כשאתם נדרשים להחליט האם לרכוש משהו לאוסף, או אפילו לקבל במתנה?

שאלה מצוינת. התשובה היא ספציפית לכל חפץ שמציעים לנו. אנחנו כמעט ולא קונים (אבל לא מתוך עיקרון אלא מתוך מחסור במשאבים). כשהציעו לי את בובות אדית סמואל עבדתי קשה כדי להשיגן בגלל איכותן וחשיבותם, אבל כשמציעים לי אוסף מחקים מדהים ונדיר אני לא נוטה לקחת. כלומר, הקריטריונים העיקריים הם: נדירות, איכות/אסתטיקה, ומקום בשדה האמנות / הבובנאות/ המשחקים / הספרים.

תגידי, זה נדמה לי או שבשנים האחרונות יש פתאום עניין במה שנקרא תרבות הילד? אני זוכר לדומה את התערוכה ״המאה של הילד״ שהוצגה לפני כמה שנים במומה וראיינתי את האוצרת שלה. יש לך הסבר לזה?

אני חושבת שהמאה ה-21 הבינה שהגיע הזמן לחקור ובעיקר להמשיג את התופעה המודרנית של ילדוּת. כמו כן, בשנות ה-80 חל מהפך משמעותי בתפיסות החינוכיות שהלכו ונעשו פופולריות בתחילה בארה״ב ומהר מאד באירופה (וישראל בתוכה). התפיסה של ״הילד במרכז״ התפשטה מהר ויושמה במערכות החינוך ובמשפחות בצורה חפוזה מאד. רעיונות ראשונים של דיואי ודומיו פורשו ויושמו באופן מהיר (ושטחי כמובן) ואת הפירות של היישות הזאת אנחנו מתחילים להרגיש ב-10 השנים האחרונות ומחפשים להם פרשנות. האקדמיה בארץ קצת מפגרת אחרי ארה״ב (כרגיל ב-10-15 שנה) ולכן רק באונ’ תל אביב דומני יש ממש מחלקה או אפילו חוג שמוקדש לתחום

התערוכה במומה שיקפה כמובן את התהליך הזה כי המומה בדרך כלל לוקח תופעות חברתיות וממשיג אותן מבחינה חזותית. מבחינה זו המומה (לטעמי) הוא כמו ברקלי בעולם האקדמיה: פורץ דרך ומטביע מושגים ופרשנויות

משהו חשוב להוסיף שלא אמרנו לפני שמסיימים?

האוסף הוא בעיקר מאד מרהיב וחמוד, סליחה על המילה. כיף לחזות בו, וזה שווה אלף מילים

מיד אני מוסיף לרשימת המשימות שלי לבוא ולצפות בו

יופי!!