כל מה שחשוב ויפה
הכפולה הפותחת של כתבה ״הבלאגן המושלם״, מגזין Dirty Furniture
הכפולה הפותחת של כתבה ״הבלאגן המושלם״, מגזין Dirty Furniture. צילום: Edward Park

ריהוט מלוכלך

״כשהעיצוב עוזב את אולמות התצוגה״: העורכות של מגזין העיצוב החדש Dirty Furrniture מבקשות להרחיב את הכתיבה על עיצוב, ״כמו שיש מגוון הרבה יותר רחב של כתיבה על אמנות״

עוד לפני שקוראים מילה אחת מהמאמר הראשון שמופיע במגזין העיצוב הבריטי החדש והכה מוצלח, Dirty Furniture, אפשר לראות בצילומים שמופיעים בו מעין ״תשלום חובות״ והצהרת כוונות של מערכת המגזין: קמפיין פרסומי של ויטרה, שמציג פריטי ריהוט של האחים בורולק והלה יונגריוס; שער הגליון הראשון של מגזין העיצוב אפרטמנטו; תצלום של טוד סלבי מתוך אתר האינטרנט שלו; תצלום מ־1958 של בני הזוג צ׳ארלס וריי אימס בביתם בקליפורניה; וצילום שהתפרסם במגזין Dwell והופיע שוב באתר Unhappy Hipsters. כולם ביחד יוצרים שילוב מנצח בין חדש וישן, בין עכשווי לבין מה שנתפס כקלאסי.

באותו המאמר, שנקרא ״בלאגן מושלם״, שואלת ג׳והאנה אגרמן רוס, העורכת הראשית והמייסדת של מגזין Disegno, מדוע חדרי מגורים לכאורה לא מסודרים כל כך מפתים אותנו, ואיך הדבר מתיישב עם עקרונות המודרניזם, עם ה״פחות הוא יותר״, עם התצלומים שעדין שולטים במגזיני ובאתרי העיצוב והאדריכלות, שמציגים בתים שלפעמים נדמה שאף אחד לא גר שם, ועם העובדה שכיום 75 אחוזים מהתמונות שמופיעות בקטלוג הרהיטים של חברת איקאה נוצרו בכלל בהדמיית מחשב. השאלה היא גם הד לדימוי שמופיע על שער המגזין: פחית משקה שהנוזל השחור שלה נשפך על ספה לבנה, דימוי שנוצר אף הוא בהדמייה ממוחשבת.

התשובה שלה אגב, או אחת התשובות, נמצאת גם בכותרת המשנה של המגזין, ״כשהעיצוב עוזב את אולמות התצוגה״. גם אפרטמנטו וגם סלבי הציגו בתים שאנשים ״אמיתיים״ גרים בהם. ההצלחה שלהם נגרמה בין השאר כתוצאה מהאלמנט המציצני, שקיים אמנם גם בתמונות הסטריליות, אבל שם המניפולציה של הצילום שמופעלת על הקורא שקופה יותר, ואילו בתצלומים הלכאורה ריאליסטיים, שלכאורה לא בוימו ולא עברו סטיילינג, היא פחות נוכחת.

גליקפלד: כעיתונאיות עיצוב התבקשנו לכתוב פעמים רבות פרופילים קונבנציונלים של מעצבים, או להתמקד בתהליכי הייצור ובהשראה מאחורי העיצוב, אבל הרגשנו שיש לעיצוב עומק מעבר לכך

dirty-cover

144 עמודים כולל כתב העת, שעתיד לצאת לאור פעמיים בשנה. בסך הכל שישה גליונות מתוכננים, כל אחד יוקדש לנושא אחר. הגליון הראשון מוקדש לספה, ואלו שיבואו אחריו יוקדשו לשולחן, לארון הבגדים, לחדר השירותים, לטלפון ולמיטה. ״האמת שרצינו לעשות כל דבר חוץ ממגזין״, אומרת בחיוך אחת משלושת עורכי המגזין, אליזבת גליקפלד, בשיחת וידאו מביתה בלונדון. השלושה – גליקפלד, אנה בייטס ופיטר מקסוול – נפגשו בקולג׳ המלכותי בלונדון ב־2010 כשהיו סטודנטים במחזור הראשון של התוכנית לתואר שני בכתיבה ביקורתית על עיצוב ואמנות.

״רצינו לעסוק בריהוט, אחד האזורים המוזנחים של עולם העיצוב, והבנו שהפורמט הטוב ביותר כדי לעסוק בזה ולהגיד משהו מעניין הוא בכל זאת מגזין״, היא מוסיפה.

למה מוזנח? אפשר למצוא ריהוט בכל מקום, בכל המגזינים, בשבועות וירידי העיצוב ובאתרי האינטרנט שמסקרים עיצוב וסגנון חיים. 

״חשבנו שיש דרכים אחרות לכתוב על עיצוב, בצורה מושכלת יותר, וליצור מגזין שיהווה פורום לסוג הזה של הכתיבה. כעיתונאיות עיצוב התבקשנו לכתוב פעמים רבות פרופילים קונבנציונלים של מעצבים, או להתמקד בתהליכי הייצור ובהשראה מאחורי העיצוב, אבל הרגשנו שיש לעיצוב עומק מעבר לכך. חיפשנו משהו יותר מעמיק, כמו שיש מגוון הרבה יותר רחב של כתיבה על אמנות, ורצינו לעשות משהו דומה לכתיבה על עיצוב״.

הכתיבה שמופיעה במגזין היא פופולרית, אבל לא פופוליסטית, נגישה, אינטלגנטית וזורמת, וניכר שהיא מיועדת לא רק לחובבי העיצוב אלא לכל מי שמתעניין בתרבות באופן כללי ובהשפעה של תרבות חזותית ותרבות חומרית על חיי היום יום. כך לדוגמה, בנסיון להבין ״למה הספה היא כזאת חתיכת ריהוט מגושמת, מגעילה ויקרה״, ביקרה בייטס בפס הייצור של מפעל ספות מקומי בעקבות החזרה של הייצור לבריטניה, ונפגשה עם אחד מבעלי המפעל שאמר ש״לייצר ספות לאיקאה זה כמו להכין המבורגרים במקדונלדס: הכל צריך להיות תמיד אותו דבר בדיוק״.

במהלך הביקור היא מגלה שלמרות שהאוטומציה נכנסה לתהליך הייצור איפה שרק אפשר, תהליך יצור ספה עדיין מחייב מעובות יד אדם במילוי ובהרכבה. למחיר הגבוה, כך היא מגלה, אחראית בעיקר ההובלה, וזו גם הסיבה שאיקאה העבירה את יצור הספות שהיא מייעדת לבריטניה מפולין בחזרה לאנגליה. בעוד שאת הכסאות והשולחנות, שנעשים ללא מגע יד אדם, נשלחים ברחבי אירופה בקו רכבת מיוחד, ״לספה חוקים משלה״, היא כותבת. והמגושמות? היא נועדה לא רק כדי ליצור נוחות אלא גם לעמוד בתלאות הדרך מבלי להינזק.

"הכל התחיל מהספה״, אומרת בייטס, כשהיא מצטרפת לגליקפלד בשיחת הווידאו. ״כשאתה מבקר ביריד עיצוב הספה נוטה לשלוט בחלל, פשוטו כמשמעו: זה אוביקט עצום ביחס לפריטי ריהוט אחרים. בעוד שהכסא מקבל הרבה תשומת לב, הדיווחים מירידי העיצוב תמיד יכללו דיווח על הכסאות החדשים שהוצגו בהם, ואילו הספה הרבה פעמים נשכחת, ואם בכלל מדברים עליה זה יהיה במדורי הלייפסטייל.

״התחלנו לחשוב בצורה יותר ביקורתית על פריט הריהוט הזה, שאנחנו משתמשים בו בכל יום. שמי שעוסקים בכתיבה על עיצוב אנחנו מתעניינים באופן שבו עיצוב משפיע על ההתנהגות שלנו באופן פיזי, בדרכים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהן״.

כשאומרים ״עיצוב״ לאנשים הם חושבים פעמים רבות על דימויים נוצצים, אבל אתם מנסים להראות שעיצוב הוא מעבר לדימוי בוהק של ספה. מי הקהל שלכם בכלל?

גליקפלד: ״קודם כל אנחנו מקווים שמעצבים ושסטודנטים לעיצוב יקראו את המגזין, אבל אנחנו גם מקווים שכל מי שמתעניין בעיצוב ונכנס למגזיני עיצוב ירצה לקרוא אותו. אנחנו מכוונים לקריאה אינטלגניטית ונגישה. אני מודעת לכך שיש משהו מעט אידילי בגישה שלנו, שעיצוב הוא יותר מסמל סטטוס, ושאם נתחיל לחשוב על האופן שבו מיוצרים האוביקטים שאנחנו משתמשים בהם כל יום, אולי נקבל החלטות אחרות״.

בייטס: ״כשאנשים קונים ספה הם קונים אותה כי הם צריכים ספה, הם לא חושבים על איך שרשרת האספקה משפיעה על ההחלטה שלהם. אנחנו לא חושבות שהמגזין הזה ישנה את העולם, אנחנו מודעות לקנה המידה שלנו, אבל חשוב לנו לשקף לקוראים את המציאות בצורה שהם לא חשבו עליה קודם״.

541157

אחד המושגים שעולים לאורך הקריאה במגזין הוא ״נוחות״. לדוגמה, סוחר עתיקות מספר על הספות המודרניות והלא נוחות שאנשים קונים, שכדי להפוך אותן לנוחות הם שמים עליהן ערימות של כריות, מה שמוביל לפער בין מה שנראה טוב או נראה נוח, לבין מה שנוח באמת. בכתבה אחרת מספר קאוצ׳סרפר על הצורך להתגמש בכל הקשור לסידורי השינה שלו, ומספר על הכנסת האורחים המודרנית – גם אם לא תמיד מעורבת ספה בתהליך – שמאפשרת להכיר מקומות ואנשים בדרך שלא הייתה אפשרית בצורה אחרת.

המאמר האחרון בכתב העת עוסק בהיסטוריה של הנוחות. ״מה זה נוח?״, שואלת ההיסטוריונית פני ספארק. ״מה שנוח בהמתנה לרופא או בשדה תעופה לא בהכרח יהיה נוח לראות סרט בטלוויזיה במשך שעתיים״. מהקריה עולה שכל הקונספט של נוחות הוא קונספט צעיר יחסית, משהו שצריך היה ללמד, ללמוד, ובסופו של דבר גם לשווק. ספארק מתארת איך הספה הנוחה הומצאה רק במאה ה־17, כשהמעמד העליון החל לארח בביתו אורחים לשתיית תה של אחר צהרים, כריטואל חברתי של בני העשירים.

רק מאוחר יותר איפשרו המהפכה התעשייתית והייצור ההמוני הוזלת עלויות והכנסת הספה לכלל האוכלוסיה. אחת מנקודות המפתח של התהליך קרתה ב־1979 כשלאחד המעצבים של איקאה נמאס שהבת שלו הורסת לו את הריהוט האיטלקי היקר, והוא תכנן את ספת Klippan המפורסמת – המודרניזם בהתגלמותו – משהו זול ושימושי שמיועד להמונים.

עניין אחר ומפתיע שמתואר בכתב העת הוא הקשר של הספה לפוליטיקה. מחבר המאמר, וויל וויילס, פותח בשאלה ״האם הספה היא לא מוסרית?״, האם ספה יכולה לתרום להחלטה לצאת למלחמה במדינה אחרת? ווילס מתייחס ל״קבינט הספה״ של טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה, ומחזק את השאלה בציטוט מתוך דו״ח החקירה הבריטי הרשמי שעסק בהחלטה לפלוש לעירק: ״החלטות נלקחו לצד כוס תה על הספה בחדרו של בלייר בדאונינג 10״.

הדו״ח מתייחס לתהליך קבלת החלטות של הצוות המצומצם של בלייר, ומבקר את האווירה הנוחה והמזמינה של סלון ביתי, לעומת השולחן והכסאות בחדר הישיבות הפורמלי והרציני של הקבינט. מאוחר יותר ״ממשלת הספה״ (sofa government) הואשמה בכשלון בבחירות, ואפילו דייויד קמרון התייחס לכך כשעלה לשלטון ואמר ש״הממשלה החדשה קמה מהספה ועוברת לשולחן הקבינט״. בהמשך מתייחס וויילס לספה כסמל סטטוס, כשהגודל במקרה הזה קובע, ומשווה בין תרבויות ועמים: בעוד שהשוודים יושבים על הרהיטים שלהם, הוא אומר, הבריטים יושבים בתוכם – כלומר משתרעים, נמרחים, או כל תיאור דומה. מצד שני, מי שיושב כל היום על הספה ורואה טלוויזיה, נתפס כסמל לעצלות, דימוי רווח של בטלנים או אנשי מעמד נמוך ללא עבודה.

גליקפלד: הסלון של הבית שלי מלא בקרטונים עם מגזינים שעשיתי מהם שרפרפים, אז אתה יכול לדמיין איך הסלון שלנו נראה. זה משהו שמאפיין את המאה ה־21: חיי נוודים, אין הרבה מקום. יש לנו אידיאלים, איך היינו רוצים שהבתים שלנו ייראו, אבל זה לא קורה

541154

541156

בתגובה לשאלה המתבקשת איך הבית שלהן נראה, השתיים צוחקות. ״אנחנו יושבות בסלון של הבית שלי כרגע״, אומרת גליקפלד, ״והוא מלא בקרטונים עם מגזינים, שעשיתי מהם שרפרפים, אז אתה יכול לדמיין איך הסלון שלנו נראה. זה משהו שמאפיין את המאה ה-21: חיי נוודים, אין הרבה מקום. יש לנו אידיאלים, איך היינו רוצים שהבתים שלנו ייראו, אבל זה לא קורה במציאות״.

במה יעסוק הגליון הבא? 

גליקפלד: ״בשולחן, אבל אנחנו ממש בהתחלה. אחד הדברים המעניינים שגילינו בינתיים הוא שהשולחן הוא יותר בסיסי ופונקציונלי לעומת הספה. יש משטח אופקי מורם מהרצפה, והנה לך שולחן״.

ומה לגבי הגליון שיעסוק בטלפון? זה לא בדיוק רהיט.

בייטס: ״המטרה של הפרויקט היא למפות את הנוף הביתי, והטלפון הוא מה שמחבר בין הפנים לחוץ. הוא אולי לא פריט ריהוט כמו שאנחנו רגילים לחשוב על ריהוט, אבל אפשר לדבר דרכו על רשתות, על הבית המודני וכן הלאה. בכל מקרה בלי טלפון יהיה חור עצום במפה שלנו״.

הטלפון יהיה הגליון אחרון?

בייטס: ״הגליון האחרון יעסוק במיטה. זה פשוט נראה לנו הגיוני״, היא צוחקת, ״אחרי כל מה שעברנו פשוט ללכת לישון״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden